עומק הסתירה, עומק החיבור: ביקורת על "השותפות הגדולה" מאת הרב יונתן זקס

great partnership_cropped

השותפות הגדולה: הדת, המדע והחיפוש אחר משמעות

יונתן זקס | מאנגלית: צור ארליך | מגיד, 2013, 386 עמ'

הרב יונתן זקס (או ג'ונתן זקס כפי שהוא מוכר בעולם) הוא אחד האינטלקטואלים האורתודוקסים הבולטים של זמננו. לפני חודשים ספורים הוא סיים את כהונתו כרב הראשי לאנגליה לאחר 22 שנה בתפקיד, במהלכן זכה לתואר לורד ובסופן פרש באירוע מפואר שכלל נאום חברי מהנסיך צ'ארלס. לצד פעילותו הציבורית מתייחדת כהונתו בזמן הרב שהוא הקדיש מתוכה לכתיבת ספרים: אחת לשנה יצא תחת ידיו ספר חדש, במגוון רחב של נושאים – מפרשנות לחומש ולתפילות, דרך חינוך ואמונה ועד לפוליטיקה וכלכלה.

רק נושא גדול אחד המעסיק את האדם הדתי המודרני – אכן, הנושא שעל צירו נסוב השער בין שני עולמותיו – דחה הרב זקס עד סמוך לסוף כהונתו: אמונה ומדע. ספרו ההגותי האחרון, השותפות הגדולה: הדת, המדע והחיפוש אחר משמעות, שיצא לאור באנגלית בשנת תשס"א, מוקדש כולו לכך, והוא רואה כעת אור בעברית בתרגומו המצוין של צור ארליך. הספר הוא הזדמנות טובה לפתוח מחדש לדיון את הנושא שלרבים נדמה שאין מה לחדש לגביו, נושא היהדות והמדע.

מענה ל"אתאיסטים החדשים"

לא ניתן להבין את "השותפות הגדולה" בלי להכיר את התרחשות הרקע שהובילה לכתיבתו. בשנים האחרונות, בד בבד עם התחזקותה של הנצרות האוונגליסטית בארה"ב מחד והתפרצותו לזירה העולמית של האיסלם הפונדמנדליסטי מאידך, הולכת ומחריפה המתקפה החילונית נגד כל מה שבשם דת ורוחניות יתקרא. קבוצה בלתי פורמלית של הוגים שזכו לכינוי "האתאיסטים החדשים", בראשם ריצ'רד דוקינס, החלו כותבים, נואמים ומתפלמסים באופן בוטה נגד מעורבות הדתות כולן בחינוך, בחברה ואף בגידול הילדים בבתיהם. הדבר הגיע לשיא מסוים בקמפיין שלטון חוצות עוקצני שהתנוסס על גבי האוטובוסים הלונדוניים לפני מספר שנים – ראיה ברורה לתחושת השליחות של האתאיזם החדש – ושלעדות הרב זקס הוא שדירבנו לכתוב את הספר.

בתמצית, "השותפות הגדולה" הוא ספר פולמוסי ואפולוגטי (במובן הפשוט והניטרלי של המלה, בלי הנימה השלילית שמשום מה הודבקה לה) הנכתב כתגובה לאתאיסטים החדשים, במטרה כפולה: האחת, להגן על הדתות המונותיאיסטיות ולהצדיק את המשך קיומן בעידן המודרני, והשניה, לקדם גישת "גם וגם" ביחס לדת והמדע, לפיה מדובר בשני צדדים יסודיים ומשלימים בהוויה האנושית שאת שניהם יש לטפח. זקס נע לקראת מטרות אלו בסגנון רהוט, חינני ומלומד, המשובץ אמרות שפר חינניות והמשלב את קורות התפתחותו האינטלקטואלית האישית שלו.

הספר עוסק במופגן ב"דת" ומדע, לא ביהדות או תורה. את המונח "דת" בספרו מגדיר זקס כגרעין המשותף של שלוש "הדתות האברהמיות" – האמונה "באל פרסונלי, שברא את העולם באהבה, ושחנן בצֶלם כבודו וקדושתו כל אחד מאתנו" (עמ' xviii). דומה כי זקס, שנוכח המתקפה הרוחבית של האתאיסטים החדשים מוצא עצמו במחנה אחד עם אנשי דת נוצרים ומוסלמים (עמם הוא בא במגע תדיר מתוקף תפקידו), מושיט להם את שתי ידיו ומציע ספר שישרת את מטרותיהם המשותפות. כך מצד הגדרת הספר המוצהרת; בפועל זה מורכב יותר: במקומות רבים (בעיקר בחלקו הראשון של הספר) מתמרן הרב זקס בין עיסוק ב"דת" במובן כוללני זה לבין עיסוק במייחד את היהדות דוקא, ואף מבליט את ההבדלים בינה לבין הנצרות.

מהצד השני, גם עיסוק הספר במדע הוא כוללני ורחב. אך כאן אין מדובר בהכרח בחסרון, אלא פשוט בגישה רחבת אופקים לנושא המדע. בניגוד לספרים אחרים בנושא, זקס אינו נכנס כמעט כלל לסוגיית הסתירות הספציפיות בין אמירות התורה לתגליות המדע, ובכלל מקדיש תשומת לב מועטה לנושאים מסוימים במדע (היוצאת היחידית מן הכלל היא תיאוריית האבולוציה לה  מוקדש פרק שלם, הנוקט בגישה המקבלת אותה כמעט לגמרי אך מפרשת אותה מחדש באופן טלאולוגי כמכוונת ליצירת האדם). תחת זאת, עוסק זקס במדע כמגלם את השקפת העולם הרציונלית והמודרנית בכללותה, כפי שזו עומדת מול עולם האמונה והמסורת, בהקשר הרחב ביותר. במובן זה, "השותפות הגדולה" מהווה תרומה חשובה למדף הספרים הדתי העכשווי: הוא הספר הראשון לזהות כי קונפליקט האמונה והמדע הוא רחב-היקף הרבה יותר מאשר שאלת הסתירות בין פסוקים מסוימים לתיאוריות מסוימות, ולהבין כי הטיפול בו לא יכול להיות נקודתי אלא מוכרח לחבוק אותו בשלמותו.

הספר מחולק לשלושה חלקים: חלקו הראשון (ולטעמי המקורי והמעניין ביותר), "א-לוהים והחיפוש אחר משמעות", עוסק בניתוח הדת והמדע כשני צדדים משלימים בתודעה האנושית, אותם ממשיל זקס לשני חצאי המוח. החלק השני, "מדוע זה חשוב", הוא כתב הגנה על הדתות המונותאיסטיות, הטוען כי שימורן חיוני לשם טיפוח כבוד האדם, המוסר המוחלט, הנאמנות המשפחתית ועוד. לבסוף, החלק השלישי, "האמונה ואתגריה", מבקש להתמודד עם כמה מהקושיות העיקריות המוצבות בפני האמונה: תיאוריית האבולוציה; הטענה כי קיום הרע שולל את האמונה בבורא טוב; הטענה שמעורבות הדתות בפוליטיקה מובילה תמיד לניצול לרעה של כוח; הטענה כי קיומו של א-להים אינו מוכח.

שתי נקודות תורפה

"השותפות הגדולה" הוא ספר מרשים, אך סובל משתי נקודות תורפה עיקריות. הראשונה היא היתוך היהדות, הנצרות והאיסלם לכדי "הדת האברהמית". מטרתו של זקס היא כאמור ליצור חזית משותפת מול האתאיסטים החדשים, ולזכותו אפשר גם להזכיר את דברי הרמב"ם לפיהם הנצרות והאיסלם נועדו "ליישר דרך למלך המשיח", ובמובן זה אפשר לראותן כשותפות למאבק בחילוניות (בדוחק רב כמובן, שכן הרמב"ם מקדים ואומר שאלו חשבונות א-לוהיים, לא אנושיים).

אך זקס משלם מחיר כבד על טשטוש הפערים הזה. קודם כל, יש משהו מעט בלתי ישר בהצגת שלוש הדתות כאחיות נאמנות שההבדלים ביניהן זניחים. כדי להמחיש זאת מניח זקס זה לצד זה, באופן מאולץ ביותר, מקורות מכתבי שלושתן, והתוצאה צורמת ומטעה, לעתים עד מאד (כהשוואת האמירה הנוצרית "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים", היוצרת קרע מוחלט בין השמיימי לפוליטי, להבחנה ביהדות בין הכהן למלך, הכפופים שניהם לתורה ולנבואה). לפחות במקום אחד, מובילה את זקס החבירה לנצרות ולאיסלם למקומות אבסורדיים: בפרק על הדת והפוליטיקה, למשל, בהגיבו לטענה כי הדתות שימשו צידוק לשפיכות דמים, מוצא עצמו זקס כמעט מתנצל על מסעות הצלב והג'יהאד. ידוע שהפוליטיקה יוצרת בריתות משונות, רק חבל לראות שהדבר מגיע גם למוסד הרבנות.

בנוסף, טשטוש ההבדלים הדבר עומד בסתירה למגמתו של זקס בחלק הראשון להנגיד בין היהדות והנצרות. לדעתי היה ראוי דוקא לפתח ולחדד את הטענה שם כי הקונפליקט בין המדע והאמונה הוא תסבוכת נוצרית דוקא, על מנת להמחיש כי חבירת המדע ליהדות לא תוביל בהכרח לשידור חוזר של הטראומות שחווה בידי הנצרות (לעמוד למשל על כך, שמכיוון שביהדות מרכז הכובד הוא המצוות המעשיות ישנו מרחב תנועה גדול בכל הנוגע לאמונות ודעות, בעוד אצל הנצרות הדברים הפוכים); אך זקס בוחר דוקא להחליש נקודה זו בכך שנוקט בעמדה המכלילה בכל שאר הספר.

הרב יונתן זקס והאפיפיור בנדיקטוס ה-16 במפגש מנהיגים דתיים בלונדון, 2010
הרב יונתן זקס והאפיפיור בנדיקטוס ה-16 במפגש מנהיגים דתיים בלונדון, 2010

אך עמוקה ומשמעותית מנקודה זו בעיני היא נקודת התורפה השניה, אף שהיא פחות בולטת לעין. כוונתי לבחירה להגדיר את היחסים הרצויים בין הדת והמדע כ"שותפות". לכאורה, זו בחירה מעולה, ואין לי ספק שהיא תכבוש לב רבים. היא אינה מוחקת או מנכסת צד אחד לשני, ומאידך גיסא אינה בגדר ישוב סתירות בעלמא, בבחינת הפסקת אש קרירה. שותפות משדרת אחוה, והשלמה הדדית, והזדקקות זה לזה. בנוסף, דימויו המרכזי של זקס לפיו התבונה והאמונה הם שני צדדים מהותיים בנפש האדם, על דרך שתי אונות המוח, משכנע למדי.

אך הבעיה באידיאל השותפות היא בדיוק זו: הוא חביב מדי, ובחביבותו טמונה סתמיותו. גישתו של זקס ליחסי התורה והמדע היא שכפול עמדתו לדתות האחרות ולעולם המודרני בכלל, כזו שאנו רואים במפגשים דיפלומטיים – קידה ג'נטלמנית של כבוד הדדי, לחיצת יד גברית, וצעידה פוטוגנית אל אולם הכנסים עם הז'קט תלוי על הכתף. והבעיה ביחסים מנומסים כאלו היא, שהם תמיד נמנעים מצלילה לשני עומקים: עומק הסתירה ועומק החיבור.

מצד אחד, עומק הסתירה: יש משהו כובש באתאיזם הצרוף שזקס לא מהדהד, ונראה שאינו מכיר בנפשו פנימה. היכולת לצייר עולם המונע לגמרי מכח עצמו מרשימה ביותר. אין להתעלם ממנה, ואף יותר מכך – יש להעלותה, בלשון הקבלה, לשורשה. דוקא בשל עצמאותו וכובד משקלו של היקום בייצוגו האתאיסטי, היותו מספיק לעצמו לחלוטין, ניתן לזהות בו גילוי אלוקות מיוחד שאין בשום דבר אחר, ולדבר משמעות דתית עמוקה.

מהצד השני, עומק החיבור: שותפות פירושה השלמה הדדית המועילה לשני הצדדים – אך מותירה אותם נפרדים. בודאי שנחמד ונעים להנות מפירותיהן של האמונה והמדע גם יחד; אך מהאמונה בבורא אחד נובעים כיסופים לאחדות עמוקה יותר ביניהן. אם נותן התורה ובורא העולם חד הם, הרי שהתורה והמדע אינן רק שתי התגלויות משלימות, אלא הם מחוברים בשורשם, וביכולתנו לאחדם לכדי חכמת אמת שלמה אחת. המשל המסורתי לכך, המופיע בספר הזוהר (ובולט בהעדרו מספרו של זקס), ממשיל את התורה והמדע, בהתאמה, למים שמעל הרקיע ושמתחת לרקיע, שבמקורן היו מאגר כולל-כל אחד, והעתידים להתאחד מחדש במעין 'מבול' רוחני של ידע וחכמה עד כי "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

למעשה, שתי נקודות התורפה תלויות זו בזו: שותפות אפשרית רק עם דת שפניה טושטשו, דת של "אל פרסונלי" חסר תביעות מוגדרות, של "אמונה" חסרת סעיפים, ושל "כבוד האדם" שאינו אלא דרך ארץ בסיסית. עמידה מלאה מאחורי ההצהרות הספציפיות של אחת הדתות לא תאפשר הסכם שותפות בעלמא, שמשמעותו רידודה לכדי קישוט מסולסל בשולי החיים החילוניים הרציונליסטיים. אך אי אפשרותה של שותפות כזו אין פירושה קרע בין שני הצדדים, אלא היא מביאה אותנו לפרשת דרכים: דרך אחת אכן מובילה לפרידת שני הצדדים בשל סתירות בלתי ניתנות ליישוב; אך הדרך השניה מובילה למרחב חדש של אפשרויות חיבור והפריה הדדית בין התורה והמדע, הממחישים כי "נִתְּנוּ מרֹועה אחד" ומשקפים את אחדותו.

המאמר התפרסם לראשונה במוסף "שבת" של מקור ראשון

8 comments

  1. דברים כדרבנות
    אתה צודק מאוד בשתי הנקודות
    היהדות הרבה פחות מבולבלת בעניין של מדע ודת – ובאמת כואב לראות בציבוריות הדתית הישראלית כל מיני כיוונים פונדמנדטליסטים שמנסים לפתור בעיה שלא קיימת
    אתה צודק עוד יותר לגבי הנקודה השנייה. הדתיים בדר"כ לא מבינים את האתאיזם עד הסוף, על המעלות הנסתרות שלו (השורש שלו). הם לא מבינים את העומק של שפינוזה, של תמונת עולם שבה הטבע הוא באמת כל מה שיש. כשלא מכירים את היריב אז ההגנה בהכרח לא תהיה חזקה מספיק.
    שבת שלום…

    אהבתי

  2. sax is not something new. there allways were some that try to say the to be jew is like to be moslem. it far away and it is will not help even if charles will dance with him tango.
    sax is just example to how not smart can be a rabbi. sad that you waste yout time about so un important things.

    אהבתי

  3. תודה על הסקירה המעניינת! לצערי, כל חיבור שהיה מחבר הרב זקס היה אפולוגטי, כיוון שזאת רוח התקופה, מתקפה כללית על הדת הרואה בה אוסף של אמונות טפלות, וכנגדם מציע זקס לראו בדת ערך נעלה, קודם וכולל גם יחד את כל הדברים הטובים של אהבה, מוסר, ועוד ועוד, ואילו לשאלת המצוות והמנהגים עצמם – עדיין הוא לא נותן מענה.
    אבל לדעתי, פועלו החשוב של הרב זקס הוא לא בפולמוס עם "המינין ואפיקורסין", כי אלו היו ויהיו. הוא הצליח ליצור קהילה יהודית בבריטניה שאני רואה בה האידיאל של קהילה יהודית בכל המקום באשר הוא: דתית ומודרנית, קהילתית ונטולת השפעה פוליטית-מדינית, כבוד ותפארת שיש לנו פה בישראל מה ללמוד מזה. אדם יקר, אשרי הדור בו הוא חי.

    אהבתי

  4. "במובן זה, "השותפות הגדולה" מהווה תרומה חשובה למדף הספרים הדתי העכשווי: הוא הספר הראשון לזהות כי קונפליקט האמונה והמדע הוא רחב-היקף הרבה יותר מאשר שאלת הסתירות בין פסוקים מסוימים לתיאוריות מסוימות, ולהבין כי הטיפול בו לא יכול להיות נקודתי אלא מוכרח לחבוק אותו בשלמותו."
    אני חושב שטעות בידך, הרב מיכאל אברהם (בספרו "אלוקים משחק בקוביות ועוד) כבר מתעסק רעיונית בסתירה המדוברת, ולא רק בדוגמאות קונקרטיות.

    אהבתי

    1. נתי – אמנם ספרו של הרב אברהם הופיע מוקדם יותר בשפה העברית, אך כפי שכתב ניר במאמר – ספרו של הרב זקס יצא לאור באנגלית בשנת תשס"א, מספר שנים צאת ספריו של הרב אברהם העוסקים בתחום זה לאור.

      אהבתי

  5. גישה שמסתכלת על היהדות ממבט שפל. היהדות היא לא דת, ובכן נכון הוא שהיא כוללת בתוכה גם את הדבר הזה שנקרא דת אבל ברם היא הרבה יותר מזה (עיינו בפירוש הרש"ר הירש לפסוק "לי לעם" ובכתבי הרב קוק והרב וולבה ) היהדות היא גם לא מונותאיזם, בוודאי שלא ממבט על עצמה. היא אולי יכולה להתפרש כמונותאיזם אך רק ממבט אלילי בבחינת "סיגים שבאמונה" (גם שכל ישר יכול להבין זאת; איך הנצרות שמאמינה בהתגשמות האל באדם ובשיתוף יכולה לעמוד עם היהדות באותה שורה בכלל)

    אהבתי

  6. ברור לכם שכולכם נמצאים בדיסוננס קוגניטיבי קשה, כן?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s