שלוש פני הקבלה: מבוא קצרצר לתורת הנסתר

חכמת הקבלה

המובן הראשון הוא הפשוט ביותר: לקבל ממישהו או ממשהו אחר. ישנם בתורה חלקים שיותר נתפסים בשכלנו וניתנים להבנה אנושית, ואחרים שעלינו פשוט לקבלם מתוך אמונה שמדובר באמת מרוממת. בחכמת הקבלה – תורת נסתר, המשתמשת במושגים רוחניים דקים ועוסקת בפנימיות הסמויה של הדברים – הממד הנעלה מהשכל מורגש במיוחד. תורת הקבלה ממלאת אותנו בתחושה המכונה הפְלאה, כאילו אנו עומדים מול היכלות של ידע וחכמה נשגבים, שלעולם לא היינו מגיעים אליהם בכוחות עצמנו.

שימו לב שלמלה לקבל שני הפכים: לתת ולקחת. הנותן הוא מי שכבר יש לו, מי שבסוד העניינים וכעת יכול להעניק בחסדו לאחרים. ללוקח עדיין אין, אבל בכוחו לנכס לעצמו את החסר לו מתי ואיך שיבחר. המשותף לשניהם הוא תחושת השליטה והכוח. הקבלה מזמינה אותנו לשמוט את שני האזורים האלו בנפש ולסגל את עמדת המקבל, המחכה בסבלנות עד שיינתן לו.

התבוננות בהקבלות

המובן השני של קבלה הוא מלשון להקביל. במידה רבה, עניינה של הקבלה הוא להצביע על הקבלות בין תופעות שונות בתורה, בעולם ובנפש, וכך לחשוף את הזיקה ביניהם. כך למשל, מערכת הספירות הקבלית, המלמדת על עשרת הכוחות עמם בורא הקדוש-ברוך-הוא את העולם, מאפשרת להקביל בין כל ה'עשיריות' השונות בתורה: עשרת המאמרים בהם נברא העולם, עשר מכות מצרים, עשרת הדברות וכן הלאה. מסתבר שכל המערכות הלכאורה-נפרדות הללו מחוברות וקשורות.

כל הקְבלה מקדמת בצעד את עלייתנו מפירוד לאחדות. ככל שאנו רואים כיצד תופעות נבדלות מצייתות לדפוסים דומים, אנחנו יכולים לחזות ביד הבורא בכל דבר. ההקבלות גם חושפות בפנינו את מבני העומק של הדברים: זיהוי הספירה הקבלית העומדת בבסיסו של דבר מסוים חושפת את המשמעות הפנימית שלו ואת טיב יחסיו עם הסובבים אותו.

מובן זה של שורש ק.ב.ל הוא למעשה ראשוני יותר מקודמו: בכל חמשת חומשי תורה מופיע השורש רק במשמעות של להקביל (בביטוי "מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת"), כאשר הפועל לקבל מופיע רק בחלק ה"כתבים" המאוחר יותר (למשל "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ" במגילת אסתר). דבר זה מלמדנו כי נושא ההתבוננות בהקבלות הוא אולי שני אך לא משני, אלא ממלא תפקיד עיקרי בלימוד הקבלה.

מתקבל על הדעת

המובן השלישי והאחרון של קבלה הוא מלשון להתקבל, להקלט ולהתיישב בתוך כלי קיבול. כאן נסגר המעגל עם המובן הראשון: אמנם בהתחלה תורת הקבלה נשגבת מבינתנו ועלינו להשקיט את שכלנו ולקבל אותה כמות שהיא; אך תהליך הלימוד וההתבוננות מקרבים את הדברים לשכל, ואדרבה, מעניקים לנו הסברים פנימיים המהדהדים אמיתות הנטועות עמוק בנפשנו. או-אז – בדרך שהיא אמנם ארוכה ועקיפה, אך משתלמת – ניתן להרגיש שדוקא ההסברים הקבליים הם מתקבלים ביותר על דעתנו, ובהמשך גם על לבנו.

היבט שלישי ומסכם זה של תורת הקבלה מתבטא במיוחד בממשיכת דרכה – תורת החסידות שייסד הבעל-שם-טוב, ושעניינה הוא תרגום הקבלה לשפת הנפש. גם במובן זה ל"ג בעומר הוא תחנת מעבר במסע אל עבר חג שבועות, שחוץ מהיותו חג מתן התורה בכללותה הוא גם יום הסתלקותו של הבעש"ט. החסידות מלמדת אותנו כיצד לקחת את הידע הקבלי הגבוה ולהחדיר אותו לחדרי הלב, כך שיטמע בתוכנו וישנה אותנו באמת.

חכמה, בינה ודעת

ההתבוננות בשלושת היבטי הקבלה כפי שהם משתקפים במובני שמה מעניקה לנו, על הדרך, גם שיעור ראשון בקבלה עצמה. שלושת המובנים מקבילים, לפי הסדר, לשלוש ספירות עיקריות מתוך עץ הספירות הקבלי – הספירות חכמה, בינה ודעת. בתוך נפשנו, משתקפות ספירות אלו במישור השכל והחשיבה. שלושת המובנים משקפים למעשה תהליך של עיבוד והפנמה שכליים של ידע קבלי לתוך הנפש.

המובן לקבל מקביל לספירת החכמה. ספירה זו מגלמת את נקודת ההשקה בין שכלנו האנושי לבין הרבדים העל-שכליים שבנו, המחוברים כבר לידע האלוקי הנעלה (אלו מגולמים בספירה שמעל החכמה, הספירה הגבוהה ביותר המכונה "כתר"). ספירת החכמה היא החלק בנו המודע לצורך לבטל עצמנו לבוראנו כדי לזכות להשראה אלוקית ממנו – כמו למשל לקבל את מערכת הספירות למרותה היותה זרה ומסתורית למראית עין.

המובן להקביל מתקשר לספירת הבינה. ספירת הבינה מגלמת את השכל האנושי עצמו, המבדיל בין דבר לדבר וכן מבין דבר מתוך דבר. הבינה מסוגלת להתבונן בהקבלות בין תופעות ולהרכיב מהן תמונה רחבה ומורכבת. בשלב הבינה מוטמע הידע שקיבלה החכמה לתוך עולם המחשבה והדימויים שלנו, באמצעות סדרה של קישורים ותובנות. כעת הדברים נהיים מובנים יותר בשכל, אך עדיין לא מתיישבים לגמרי על הלב.

המובן להתקבל שייך לספירת הדעת. ספירת הדעת מחברת בין ספירות החכמה והבינה לספירות הבאות, בין השכל למידות הלב. הדעת נפגשת ומתייחדת עם הדבר הנלמד באופן החורג מהעיון הלמדני המרוחק, הופכת אותו ממושא מחשבה חיצוני לקניין אמיתי בנפש. באמצעות הדעת הידע הקבלי יכול לחלחל ולחדור לתוך הלב ולהשיב את נפשנו לשורשה.

—

גרסה מקוצרת של מאמר זה התפרסמה בעלון קרוב אליך, גליון 124.