לאהוב את השונה: מענה לשיח הלהט"בי (מאמר)

image-10-mבשעה טובה, יצא לאויר העולם הגליון הראשון של כתב עת חדש בשם "השילוח", בהוצאת קרן תקוה ובעריכת יואב שורק. בין מאמריו החשובים והמעניינים נמצא מאמר גדול שלי בשם לאהוב את השונה: מענה לשיח הלהט"בי – ניתן לקריאה מקוונת, להורדה ולהדפסה כאן (גרסה זו גם כוללת כמה תיקונים טכניים, בעיקר של כתובות הקישור שהשתבשו בגרסת הדפוס).

המאמר מהווה בה-בעת סיכום והקדמה. הוא סיכום של מחשבות המלוות אותי שנים רבות באשר לכמה מהמוסכמות שהפכו להיות מובנות מאליהן בחברה הליברלית ושמקורן בשיח הלהט"בי – מוסכמות בדבר זהות, זוגיות, הורות ומשפחה. מדובר במוסכמות שבמידה רבה גדלתי על ברכיהן, ורק במאמץ רב רכשתי נקודת מבט חדשה עליהן התופסת אותן אחרת. המאמר מהווה נסיון מרוכז ומושקע לערער על שתיים מהמוסכמות האלו (קראו בפנים אלו).

והמאמר הוא גם הקדמה – הקדמה לשיחה, כתיבה והתדיינות שאני מקווה שיקדמו את השיח הקיים בנושא. העולם היום מקוטב מדי ונוטה מדי לשיח חרשים בין קצוות. הנושא הלהט"בי בפרט הפך למין דגל אדום דו-צדדי הגורם לשוורים זועמים משני הצדדים לשעוט זה אל זה ולהתנגח חזיתית. אישור אורח החיים הלהט"בי הפך לנושא קדוש ממש בתרבות הליברלית, שמחפיר בעיניה לערער עליו, והדבר מהווה תמונת מראה של העובדה שאיסורו הינו קדוש כפשוטו בעולם הדתי, נטוע באיסורי תורה שבכתב ובעל-פה. מעל התהום בין העמדות האלו יש לגשר, ואני מקוה שמאמרי יתרום משהו לכך. בנוסף, אני מקוה כי המאמר הוא הקדמה לבירור עמוק יותר של נושא הזהות המינית והמגדרית, וכן רעיון המהות הגברית והנשית בכלל, בפרט באשר להשקפת היהדות עליהם. הצצה לאופקים החדשים שהיהדות יכולה לפתוח לגבי נושאים אלו נמצאת במאמר.

בשעת כתיבת מאמר זה, ובד בבד עם קיומם של "מצעדי הגאווה" התל-אביבי והירושלמי האחרונים, התחולל שיח נמרץ בחברה הישראלית בכלל והדתית בפרט בכל הנוגע לנושא הלהטב"י, שיח שלראשונה לקחתי בו חלק. לא העליתי דבר מכך לבלוג עדיין, אז אני רוצה לנצל את ההזדמנות לרכז כאן כמה מהדברים שכתבתי וכתבו אחרים במהלך תקופה זו.

מעט לפני "מצעד הגאווה" התל-אביבי ערכתי 'ניסוי כלים' ראשון, והעליתי לפייסבוק שתי קושיות יסודיות על השיח הלהט"בי, פוסטים שעוררו דיונים ארוכים ומרתקים, ושלשמחתי התנהלו גם כמעט לחלוטין ברוח טובה ומכבדת. כאן נמצא הפוסט הראשון, כאן סיכום שלי לדיון שהתנהל סביבו (שהוליד דיון נוסף), וכאן הפוסט השני.

זמן מה מאוחר יותר, בין המצעד התל-אביבי לירושלמי, התקיים יום עיון במסגרתו נאם הרב לוינשטיין את מה שכונה בתקשורת "נאום הסוטים". מיד לאחר מכן הגיב לו הרב בני לאו בהרצאת יוטיוב משלו. על מה שזיהיתי כשיח חרשים ביניהם כתבתי בפייסבוק את הפוסט הזה, שאף הוא הניב דיון פורה ומעניין.

באותו יום שעלתה תגובתי הנ"ל פנה אלי הרב חיים נבון ממודיעין ביוזמה לארגן אירוע אלטרנטיבי למצעד בירושלים, שכונה "מצעד המחשבה". האירוע התקיים בזמן המצעד בבית פורום "קהלת", ודיברו בו לפי הסדר הרב חיים נבון, הרב עמיחי גורדין, הרב יהודה יפרח ולבסוף אנכי (הרבנית חנה גודינגר-דרייפוס היתה אמורה לדבר אך נבצר ממנה להגיע). לבסוף התקיים דיון בקהל. בעקבות האירוע שוחחתי עם דנה ורון על הנושא ברדיו ירושלים.

זמן מה לאחר המצעד הירושלמי, ותוך כדי שהמאמר ב"השילוח" היה בשלבי עריכה עם יואב שורק, כתב יואב עצמו מאמר בנושא ב"מקור ראשון" בשם "הדרך רצופה כוונות טובות", שיועד לאנשי הציבור הדתי שתמכו במצעד הירושלמי, וזמן מה אחר כך מאמר שני (ולטעמי חשוב יותר), כתגובה למגיביו. באותו זמן פרסם ד"ר יורם יובל מאמר גדול משלו ב"מקור ראשון" בשם "הם לא סוטים" הקורא לציבור הדתי ללכת בעקבות הממסד הפסיכולוגי ולהכשיר יחסים חד-מיניים. כאן נמצאת תגובתי למאמר זה, וכאן תגובות חשובות נוספות.

לבסוף, ממש לפני סגירת גליון "השילוח" הקדיש כתב העת האמריקאי The New Atlantis את מלוא גליונו החדש למחקר ענק (כ-140 עמודים) בנושא מיניות ומגדר. חלקו הראשון של המאמר מוקדש לקריאה חדשה וביקורתית של הממצאים בנוגע לשאלה אם זהות מינית מולדת או נרכשת, ומבקש להפריך את הטענה המקובלת כי היא רק או בעיקר מולדת. מדובר במאמר רציני ומושקע עד מאד שחובה על כל העוסק בנושא לקרוא אותו. הוא לא מוזכר במאמרי פשוט בגלל שיצא סמוך מדי לסגירתו.

כולי תקוה כי כל המאמרים, הדיונים והשיחות בנושא יקדמו אותנו, כפרטים וכחברה, בבירור הנושאים העמוקים הצפים בדורנו לפני השטח ותובעים את התייחסותנו. אני מייחל לשיח בנושאים אלו שהוא בה-בעת אמיתי ואנושי, נוקב ורחום, ישר ורך. שנזכה להתחבר באמת ובתמים עם נשמתנו, גופנו ובוראנו, לעמוד על רצונו ועל רצוננו, ולמצוא את המקום שבו חד הם.


עדכון 18.12.2016: התפרסם גליון 2 של השילוח, ובו שתי תגובות למאמרי, אחת מאת אסף ליבוביץ' והשניה מאת זאב שביידל. שביידל פרסם ברשת גם גרסה מורחבת של תגובתו. בקרוב תתפרסם תשובתי למגיבים.

10 comments

  1. שלום ניר,

    המאמר – כמו תמיד – מעמיק ומרתק.
    מעניין שעצם השימוש במונח "השיח הלהט"בי" הוא סוג של 'שיחדש' (Newspeak) פוסט-מודרניסטי: הומוסקסואל הוא הומוסקסואל הוא הומוסקסואל, והניסיון לצרוב בתודעה את המונח "הקהילה הלהט"בית" – כאילו לא מדובר בבעלי חריגות הומוסקסואלית ונגזרותיה, דומה לניסיון לצרוב בתודעה את המונח "קורבנות השלום". כמו ששלום – מעצם הגדרתו – לא יכול לגרום לקורבנות, כך ההומוסקסואלים אינם קהילה, בדיוק כמו שהשמאליים (בעלי החריגות של שימוש עיקרי ביד שמאל ולא ביד ימין) אינם קהילה ובדיוק כמו שעיוורי הצבעים אינם קהילה. הביטוי "הקהילה הלהט"בית" נועד מצד אחד לשוות לבעלי החריגות ההומוסקסואלית נופך של "ציביליזציה" ייחודית ומצד שני להשכיח מאיתנו שהם בעצם הומוסקסואלים (ונגזרותיהם).

    דניאלה

    אהבתי

    1. דניאלה, שלום
      תודה על התגובה, אני שמח שנהנת מהמאמר. לגבי גוף דבריך, אני חושב שזה מורכב יותר. בניגוד לעוורון צבעים או שמאליות נטיה מינית נוגעת ברבדים הרבה יותר עמוקים בנפש, משפיעה באופן מרחיק לכת יותר על אורח החיים, ולא בכדי מעוררת סוגיות של בירור זהות. לכן באופן טבעי היא יוצרת קהילה של אנשים העסוקים בנושא, מה שלא קורה לגבי חריגויות אחרות. ובהחלט לא ניתן להגיד "ההומוסקסואלים אינם קהילה": הקהילה הלהט"בית היא דבר ממשי מאד, ומאופיינת בהרבה מאד עזרה וחסד הדדיים (עד שהייתי אומר שחלק מהתופעה היא החיפוש אחר קהילתיות בעידננו הקוסמופוליט-אורבני-מנוכר). אני מסכים שיש שימוש מתעתע ואף מניפולטיבי בשפה, בעיקר בכך שמדברים על "זהות להט"בית" כאילו היא שקולה לזהות של שחורים או נשים, אך מצד שני צריך להזהר בהכללה של הדבר.
      כל טוב ושנה טובה,
      ניר מנוסי

      אהבתי

  2. ייתכן שתמצא עניין בדברים שלהלן, בעיקר לקראת הסוף

    מדוע עזבתי את התנועה הקונסרבטיבית / עינת רמון
    סיוון- תמוז תשע"ו
    יוני – יולי 2016
    דעות 75עינת רמון

    עינת רמון, שכיהנה בעבר כדיקנית בית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית, כותבת על עזיבת התנועה הקונסרבטיבית והמעבר אל שולי האורתודוקסיה המודרנית. לטענתה, אל מול משבר הערכים של העולם המערבי וטשטוש ההבחנות המגדריות – שמחלחלים גם אל העולם הקונסרבטיבי והרפורמי – יש צורך בתודעה אורתודוקסית שמבקשת להציב גבולות ברורים אל מול המודרנה והפוסטמודרנה, וליצור איזון פנימי ורוחני יציב

    בעשרה בטבת תשע"א, חודשיים לפני בת המצווה של בתי, הודעתי לראשת כנסת הרבנים בתנועה הקונסרבטיבית שאני עוזבת את הארגון, את התנועה ואת הרבנות. מאז אינני משתמשת עוד בתואר 'רבה', תואר שהייתי שותפה להמצאתו הלשונית בשנת 1993. את בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, שכיהנתי כדיקנית שלו בין השנים 2005-2009, עזבתי עוד לפני שעזבתי את התנועה, על פי דרישת דעת הקהל בעולם הקונסרבטיבי, אולם נשארתי כמרצה מן השורה במכון שכטר, מוסד אקדמי ישראלי המחויב, אולי יותר מכל מוסד אקדמי בארץ ובעולם, לרעיונות של חופש הביטוי, סובלנות אמתית וכלל ישראל.

    להפיכת הלב שלי קדמו "תהליכים פוליטיים", בלשון נקייה, סביב החלטה של התנועה הקונסרבטיבית בחו"ל והתנועה המסורתית בישראל משנת 2007 לאפשר נישואין חד-מיניים. כדיקנית בית המדרש לרבנים בישראל באותה עת, התנגדתי, התנגדות הלכתית ואתית, ליישר קו עם האידיאולוגיה הזו. אין בלבי כעס או טינה. אני מודה למוריי, לתלמידיי בבית המדרש ובקהילות ולעמיתיי בתנועה המסורתית על התורה שלמדתי מהם, תורה שנותרה אתי גם לאחר ניתוק הקשרים הבין-אישיים, כפי שקורה לעתים במחלוקות רעיוניות ההופכות, למרבה הצער, לאישיות. בדברים הבאים אשרטט את התהליכים שהביאו אותי לעזוב את התנועה הקונסרבטיבית ולהצטרף אל שולי האורתודוקסיה המודרנית, וכן את ההבדלים שאני מוצאת בין שתי התנועות הללו – הבדלים קריטיים, להבנתי, להבנת משמעותה של האחריות כלפי כלל ישראל.

    הקונסרבטיביות כפתרון המתח הזהותי

    המהפכים הפנימיים שעברתי הם פרי ה'רצוא ושוב' של משפחתי בדורות האחרונים, שנעה על ציר המתח בין המודרנה לבין היהדות. נולדתי בשנת 1959 בירושלים החצויה למשפחה ציונית סוציאליסטית. סבי מצד אמי, אלעזר אלפרן (שנודע בכינויו 'ברדה'), היה ממגני תל חי, ידיד אישי של יוסף טרומפלדור וממקימי גדוד העבודה. אשתו, רבקה, סבתי מצד אמי, באה ממשפחה אורתודוקסית-מודרנית משכילית וציונית שעלתה רובה ארצה בעלייה השלישית. סביי וסבתותיי חדלו, בשלב מסוים בחייהם, לשמור שבת וכשרות. את הוריי הם חינכו בתנועת השומר הצעיר. אמי ואבי, הניה ואמנון רמון, היו מבין דורות הצברים הראשונים, העברים החדשים, שנפגשו והתאהבו בשנותיה הראשונות של המדינה בקן השומר הצעיר בירושלים.

    האתוס הציוני פיעם בכל היבט של חיינו המשפחתיים. נטייתנו הפוליטית המובהקת הייתה לתנועת העבודה. ואולם, בין החברים הקרובים ביותר של בני משפחתי היו אנשי האצ"ל, הלח"י, בית"ר והציונות הדתית. קשה להסביר כיצד התרחשה התופעה הזו דור אחרי דור. המטרייה הציונית סוככה על כולם. עבורי, אם כן, הסיפור היהודי-ציוני היה מאז ומתמיד סיפור על כלל ישראל שמחולק לקבוצות שונות, החלוקות ביניהן על הדרך אך שותפות לאותה דרך. ברור היה שלכל קבוצה הזכות והחובה להגדיר את גבולותיה, את זהותה ואת ייחודה, ולהוות בית רוחני לאנשיה. ברור היה כי כל קבוצה תורמת את ייחודה להשתלשלות הכללית המופלאה של העם היהודי השב לארצו.

    בשנות התבגרותי, שעה שהייתי חברת גרעין וקומונרית בנוער העובד והלומד, ראיתי לנגד עיניי את אשר חזה ברל כצנלסון עוד בשנות הארבעים: התרוקנותה הרוחנית של תנועת העבודה. ההתרוקנות התרחשה, כפי שחשתי, עקב החומרנות שפשתה בחברה הישראלית כולה ועקב ההתרחקות של תנועת העבודה משורשיה היהודיים, ובכלל זה התנכרותה להוגי הדעות שלה-עצמה. שנות בגרותי היו שנות משבר האמון והזהות שלאחר מלחמת יום הכיפורים, אך בבית ספרי בירושלים פתחו בפנינו דווקא אז את שערי התלמוד ומחשבת ישראל, ואלו הפכו למקצועות חובה עבור כל מי שחשקה נפשו או נפשה בלימודים הומניים. כך, מתוך שלא לשמה בא לשמה: אוהבי הספרות וההיסטוריה נאלצו בעל כורחם ללמוד גם לימודי יהדות, שנלמדו אמנם בכלים חילוניים-אקדמיים, אך העירו והאירו את הנשמה למי שהיה, כמוני, פתוח לכך.

    משחר ילדותי קיננה בי אמונה דתית חזקה וגם עמומה, כסוד שהיה נחוץ לנצור בלב פנימה. התנועה המסורתית פתרה, כביכול, את המתח הפנימי של זהותי ונראה היה, לכתחילה, שהיא אפשרה שילוב של ציונות חילונית ויהדות. כשהגעתי לתנועה הקונסרבטיבית בשנות השמונים של המאה העשרים היו אך מעט צברים שביקשו לעצמם מקום בתנועה זו, שהייתה נטע זר של יהדות אמריקה בישראל. גם ההצטרפות שלי כאישה הראשונה בארץ (ומהראשונות בעולם) לשורות הרבנות הקונסרבטיבית הביאה להרמת גבה מעת לעת.

    לא מוצאים מקום בתנועה

    לאחר הסמכתי לרבנות בשנת תשמ"ט נישאתי לאישי אריק אשרמן, רב רפורמי שעלה ארצה, ובמהלך שנות התשעים ניהלתי מאבקים פוליטיים רבים כדוברת התנועה המסורתית. מבלי משים הפכתי למשמיעת קול פמיניסטי קיצוני, שעיקרו ציטוט חלקים מן ההלכה המנותקים מהקשרם ההלכתי הרחב. באופן אירוני – כך זה נראה ממבט של שנים – יצא שבאתי לחפש יהדות, חיבור עמוק עם בורא עולם, קהילה לומדת ומתפללת, אך המאבק הפוליטי הסיט את דרכי מן העיקר אל הטפל – אל עימותים בלתי פוסקים עם ההנהגה הפוליטית של ישראל, כדי לשנות את הסטטוס-קוו בנושאי דת ומדינה. חסרה לי אז הבנה היסטורית וסוציולוגית באשר לשורשיו של הסטטוס-קוו ובאשר לנחיצותו, כהסכם שהוא הרע במיעוטו, אך כזה שמבטיח קיום משותף של כל הקהילות היהודיות בארץ ישראל.

    אינני מצטערת על השנים שבהן פעלתי כרבה של קהילות בישראל ובארצות הברית. תרמתי בתום לב וכמידת יכולתי לקירובם של מבוגרים, בני נוער וילדים ליהדות. זכות גדולה הייתה לי לפתוח את הלב ולסייע בידי יהודים ויהודיות לבקש יהדות התואמת את שורש נשמותיהם הייחודיות. לא מעט מחניכיי ומתלמידיי בארצות הברית ובישראל פנו אף הם לאורתודוקסיה; רבים מתלמידיי המשיכו את דרכם הקונסרבטיבית, הרפורמית או החילונית, אך הבינו אותה טוב יותר והתחברו לעברית, ללימוד מקורות היהדות ולכלל ישראל כפי יכולתם. במפגשים עם הצעירים החלה להתגבש בקרבי ההבנה שעליי להתנתק מן התנועה הקונסרבטיבית. נתקלתי בבוגרי התנועה שהסבירו לי כי מרגע שהחלו ליישם באורח חייהם את ערכי התנועה הקונסרבטיבית – תנועה שחינכה למחויבות להלכה, לשמירת שבת וכשרות – הם נאלצו לעבור לאורתודוקסיה, היות ולא היה להם עוד מקום רוחני בתנועה שבה גדלו.

    גם תפיסותיי הפמיניסטיות בגרו והבשילו. שנות התשעים, שבהן שירתי בקהילות קונסרבטיביות, היו מהולות בהמתנה לשני ילדיי, שבואם התמהמה במשך עשר שנים מיום נישואינו ועד הולדתם. משחוויתי את האמהᤞת, היא שינתה אותי מן הקצה אל הקצה. באמהות גיליתי את הקסם של הבית ואת היכולת המופלאה לצמוח בו מבחינה רוחנית, באמצעות לימוד התורה היום-יומי, המשפחתי, לימוד תורה המותאם לכל גיל. סדר העדיפויות שלי השתנה: העבודה והקהילה הפכו משנִיים לעומת הבית והמשפחה, שהוצבו עתה במקום הראשון. המעגל נסגר כאשר ילדיי, שחונכו בבית הספר 'קשת' של זרם החינוך המשלב, היו מן המעטים בזרם הזה שנכנסו אליו כלא-אורתודוקסים ויצאו ממנו כדתיים אורתודוקסים.

    לא להתבטל בפני הנאורות

    אך ברצוני לתת את הדעת לא רק לסיפור האישי שלי, אלא גם לרקע התיאולוגי-פילוסופי של המהפך הרעיוני שעברתי. תחילה, מבחינה עובדתית, בשנים שבהן חוויתי את המהפך שלי, מספר החברים בתנועה הקונסרבטיבית הלך והצטמצם בקצב מהיר: התנועה, בעבר שליש מיהדות אמריקה, התכווצה בשנת 2013 ל-18% בקרב כלל האוכלוסייה היהודית-אמריקנית, ולעשירית מקרב הצעירים בה. אחד הרבנים המסורתיים בישראל אמר לי שבשעה שבעולם האורתודוקסי, תחת כל אדם שעוזב מצטרפים חוזרים בתשובה רבים, הרי שבעולם הקונסרבטיבי אין אנו רואים תופעה דומה. התחושה בקרב רבים מן המנהיגים בישראל ובחו"ל היא שהתנועה הקונסרבטיבית וקהילותיה מנהלות קרב מאסף בתפוצות נוכח העולם הפוסטמודרני, ששמט את הקרקע מתחת לאלו המבקשים לשמור על גבולות ברורים של הלכה, ולו רק בתחום אחד, ועם זאת להשתלב בחברה המודרנית ולהפנים כמה מערכיה המשתנים ללא הרף.

    האתגר הזה עומד כעת גם לפתחה של האורתודוקסיה המודרנית, שאליה אני משתייכת כיום. המבקשים למנוע את היעלמותה של האורתודוקסיה המודרנית חייבים להיות מודעים למשבר שחל בעולם החילוני, הרפורמי והקונסרבטיבי, ולהציב גבולות ברורים בסוגיות הלכתיות מהותיות – דבר שהזרמים האחרים כשלו בו. יתר על כן: על האורתודוקסיה המודרנית להקפיד על שיח הרואה באור חיובי את עולם התורה ולא מתבטל בפני ה'נאורות', שהיו בה ויש בה לא מעט פגמים. גם אם יש קווים דומים בין הפרשנות ההלכתית הקונסרבטיבית לבין זו של הקהילות המשתפות – קהילות המקיימות מניינים שוויוניים ורואות את עצמן עדיין חלק מן העולם האורתודוקסי – אני מבחינה בהבדלים מהותיים בין יכולת הישרדותו של הזרם האורתודוקסי המודרני בעידן הפוסטמודרני ובין הזרם הקונסרבטיבי ההולך ומצטמק, בכלל זה גם הבדל מהותי בין הקהילות המשתפות ובין הזרם הקונסרבטיבי. הגם שהפמיניזם בדורנו טועה בחטא העיוורון למורכבות האנושית, חטא שלקו בו כל האידיאולוגיות הגדולות של המאה העשרים, אני מאמינה ומייחלת לכך שבארץ ישראל, כחלק מתהליכי הגאולה, תתגבש נוסחה מתונה ואופטימית של פמיניזם, כזו המדגישה את השותפות בין גברים ונשים, המעמיקה את השוויון המהותי הכרוך בשותפות זו, לעתים תוך נכונות לוויתור על שוויון הלכתי-טכני. נכון לעכשיו, הקהילות המשתפות מבטאות את החזון הזה.

    שוני נוסף שאני מזהה בין התנועה הקונסרבטיבית ובין הקהילות המשתפות באורתודוקסיה המודרנית הוא הקשר של מייסדי הקהילות המשתפות לאורתודוקסיה. רוב חברי הקהילות המשתפות הם שומרי מצוות; ילדיהם מתחנכים בבתי ספר של הציונות הדתית ובתנועות נוער אורתודוקסיות, והם לומדים לנווט את דרכם בין מנהג המשפחה והקהילה – שלפיו נשים מזמנות בברכת המזון, קוראות בתורה ועוברות לפני התיבה בחלק מן התפילות – ובין תנועות הנוער ובתי הספר, הנוהגים על פי ההלכה האורתודוקסית. בעת הזאת, בקהילות המשתפות עדיין ישנה ענווה בריאה בתהליך הפרשנות ההלכתית. ואולם, אם חברי הקהילות המשתפות ידרשו מתנועות הנוער האורתודוקסיות להנהיג בתוכן את מנהגיהן, או אם ירווח בקהילות הללו המסר שמנהגי התפילה של אבותינו ואמותינו אינם מוסריים, כי הם אינם משתפים או שוויוניים דיים – אזי ייווצר עימות חריף שיביא, חלילה, לחיסולן ההדרגתי של הקהילות הללו.

    ככלל, התנהלותם של הזרמים הליברליים בעימותים דתיים מייצרת נזק חמור לעם היהודי. היא מחזקת, באופן אירוני, דווקא את הקבוצות האנטי-מודרניות, המסתגרות, ומחלישה מאוד את הזהות היהודית של רוב בני העם. כל עוד מנהגי הקהילות המשתפות הם בבחינת מנהגים מקומיים שאינם הופכים ל'זרם', עם 'מועצת חכמים' או 'ועד הלכה' עליון משלו, הרי שיש לקהילות הללו סיכוי לטוח מעט, בלשונו של יהודה עמיחי, את האדמה הצחיחה, הקשה, הסדוקה ממאבקים למען ה'צדק' המוחלט, ולתת לגבעולים רוחניים רעננים לצמוח במציאות דתית ולאומית מורכבת. הנוער הגדל בקהילות המשתפות ובוחר לדבוק בדתיותו האורתודוקסית מיטיב, לרוב, להבין את האיזון העדין הזה יותר מן הבוגרים.

    בזכות המחיצה

    לבסוף, המחיצה המחלקת את החלל של בית הכנסת האורתודוקסי בין גברים ונשים מתגלה כבעלת ערך משמעותי. בעולם הקונסרבטיבי, הסרת המחיצה הייתה השינוי הראשון שהונהג ביחס לנוהג האורתודוקסי, ובראשית המאה העשרים היו אף בתי כנסת אורתודוקסיים בצפון אמריקה שנהגו לפיו. אולם כיום, דווקא בעידן שבו גורמים כוחניים תובעים את ביטולה המוחלט של ההבחנה בין גברים ונשים, המחיצה חשובה יותר מתמיד. ההכרה בהתפלגות הטבע, שבני האדם הם חלק ממנו, לשני מינים – זכר ונקבה – נחשבת בעולם הליברלי לגזענית ולהטרו-פטריארכלית, למרות שהיא תואמת לחלוטין את התגליות המדעיות החושפות עוד ועוד פרטים על ההבדלים שבין איש ואישה ומשמעותם. הנחת גבול מוחשי וסמלי בין נשים וגברים מגבילה את מערבולת השינויים המגדריים האין-סופיים, הנתבעים מן הכיוון הפמיניסטי שהעולם הדתי-ליברלי נקלע אליו.

    מסעי הפמיניסטי הביאני לתודעה שהחברה המודרנית והפוסטמודרנית היא חברה שביסודה מתעבת את האמהᤞת הביולוגית ואת הנשיות הביולוגית על כל היבטיהן, למן דרכי העיבור והשיתוף הטבעיות בין אב ואם ועד לזלזול בכל היבטיו הפנימיים של הטבע הנשי – מחזור חודשי; לידה והנקה; שעון ביולוגי, שאותו עולם תעשייתי שואף לחנוק על ידי דחיפה להקפאת ביציות לצורך פיתוח קריירה. הדחף למסחר את הילודה באמצעות הרחבת תעשיית הפונדקאות שלא לצורך רפואי הוא היבט נוסף לאופן שבו העולם הפוסטמודרני ה'נאור' לועג לקשר הביולוגי העדין שבין אישה ובין תינוקה שצמח, גדל ברחמה. ולכן, נשים המבקשות לגדל תינוקות וילדים בדרך מסורתית, הכוללת ילודה מרובה, הנקה ממושכת, שהייה ממושכת לצד התינוקות והילדים הרכים והבוגרים, זוכות לקיתונות של בוז כ'פרימיטיביות' בעיני החברה הפוסטמודרנית.

    השנאה לנשיות הביולוגית באה לידי ביטוי גם בהנהגת נורמות של מיניות מתירנית, שאינן מתאימות לנשים וספק אם הן מתאימות לגברים בעלי כמיהה רוחנית. כל הנערות והנערים, הנשים והגברים בחברה הפוסטמודרנית, זולת אלו שמשתייכים לקבוצות דתיות-שמרניות, נאלצים להתמודד עם לחץ חברתי עצום, אם הם אינם רוצים לחיות על פי הנורמות המיניות ה'אנטי-מהותניות'. הדבר מתרחש לעתים קרובות על חשבון בריאותם הנפשית של בני אדם, ומייצר גם תגובת נגד דיאלקטית למתירנות בדמות ההתרחקות הקיצונית בעולם החרדי מדו-שיח רוחני עמוק ומכבד בין גברים ונשים. למדתי ש'שוויון מגדרי' יכול ללכת יד ביד עם עריצות מרושעת, פגיעה מינית והתעללות מגדרית בנשים ובגברים. לא בכדי מספר המדרש שהשעבוד של עם ישראל במצרים התאפיין, בין היתר, בכפייה של נשים לעבוד עבודה גברית ובכפיית גברים לעסוק בעבודה נשית.

    רבים מן הכלים של הבינה הרגשית, הנשית, שבנתה את בית ישראל לאורך דורות, מתוך קיום הברית בין נשים וגברים במסגרת הנישואין, אבדו בדורנו, משום שהעולם הפמיניסטי דחה אותם כבלתי-שוויוניים דיים. אכן, גם העולם הקדם-מודרני לא היה טלית שכולה תכלת. ואולם הצער הגדול בדור זה, שבו עומדים לרשותנו משאבים חומריים בלתי מדומיינים, הוא שנשללת מאתנו היכולת הפנימית-הרוחנית ליהנות מעושרם בשל הנהייה הבלתי פוסקת אחרי 'קִדמה' ועוד 'קִדמה', כאשר ה'קִדמה' כרוכה תמיד בניפוצן של מסורת אבות ואמהות. התרבות שאנו חיים בה מטפחת חוסר שקט פנימי, ואינה מאפשרת לנו ליהנות מן השפע והטובה שבהם זיכה אותנו בורא עולם. דווקא בעולם האורתודוקסי נמסרים כיום לאישה ולאיש כלים רוחניים המסייעים בבניית איזון פנימי וביצירת קשרים משמעותיים ויציבים בין איש ואישה, מה שאין כן בעולם הקונסרבטיבי.

    כפועל יוצא של המודעות הזו, אני שמחה באורתודוקסיה שאל שוליה הצטרפתי, למרות הביטויים הנלעגים-לעתים של חלק מדובריה, ולמרות הבעיות שהיא סובלת מהן, כמו כל ממסד אחר. ייתכן מאוד שעם הפיתוחים הטכנולוגיים האחרונים, המטשטשים את הגבול בין האדם והמכונה, המבטלים כלאחר יד כל קשר אנושי בין האדם והטבע שמחוץ לו והטבע אשר בתוכו, הגענו למציאות המושחתת, הקדם-משיחית, שאותה חזו הנביאים. במציאות שבה אומרים לרע טוב ולטוב רע, שבה סוגדים, כנהוג בתרבות אלילית, למעשי ידי האדם – הפיתוחים הטכנולוגיים למיניהם – ובעקיפין גם למפתחיהם ולמממניהם; במציאות שבה מטשטשים את ההבדלים בין זכר ונקבה – נוכח אלילות מסנוורת, בעלת עוצמה אדירה שכזו, השואפת גם לבטל את דפוסי הרבייה המסורתית (באמצעות הנדסת רחם מלאכותי ושיבוט בני אדם), רק 'עבריות נאצלת', שיש בה אמירה דתית, צלולה וטהורה, המגדירה את ה'עברי החדש' וה'עברייה החדשה' ככאלה שכל העולם מעברם האחד ואילו הם מן העבר האחר – רק עבריᤞת כזו תחזיק מעמד.

    מסתבר, בדורנו, שללא המרד החילוני באורתודוקסיה, עם ישראל לא היה מסוגל לקומם את עצמו מהריסותיו ולהקים את מדינת ישראל. אך ללא אורתודוקסיה חזקה, המציבה גבולות נוכח פגעי ההרס המוסרי בעולם, במערב ובמזרח, מחד גיסא, אך מאידך גיסא מקרבת בתבונה את היהודים למהותם היהודית, בדרך שאיננה מתפשרת על עיקרי התורה, לא נוכל להמשיך ולקיים את העם היהודי בכלל ואת החברה הישראלית כולה בפרט. אני מייחלת לכך שדיוק בהבנת התורה יסייע בידינו לצעוד בשביל הזהב, ללא היסחפות להקצנות מימין ומשמאל, ותוך שמירה על המחויבות לצלם אנוש ולכלל ישראל. אני, על כל פנים, כמי שמקורות ההשראה שלה הם א"ד גורדון, עדה מימון והרי"ד סולוביצ'יק, אשאר בקרב קבוצה המחנכת לברית נישואין בין איש ואישה ולברית בין כל חלקי העם היהודי – בריתות של גורל וייעוד, שיש להן עוגן בתורה ושמתוכן נובעת האחריות גם כלפי כל המעגלים האנושיים הנוספים במדינת ישראל ובאנושות כולה.

    *ד"ר עינת רמון היא מרצה בכירה במחשבת ישראל, בלימודי האישה ובליווי רוחני במכון שכטר למדעי היהדות

    אהבתי

    1. תודה, הכרתי את המאמר. הייתי שמח לשמוע עוד על ההתנגדות של הכותבת להכרה בנישואים חד מיניים, שלדבריה היה נקודת המשבר שלה עם התנועה הקונסרבטיבית, אם יש לכם מקור לכך.

      אהבתי

  3. ניר היקר,
    תודה לך על המאמר האמיץ והמכבד. המאמר מדגים את הרגישות והידע שלך, כמו גם את היכולת האינטלקטואלית שלך.
    גילוי נאות: אני הטרוסקסואל וסיסג׳נדר (סיסג'נדרים הם אלו שממשיכים להגדיר את עצמם על פי ההגדרות שנקבעו כאשר נולדו)

    קשה להתייחס למאמר כל כך מעמיק בצורה ראויה מבלי לכתוב מאמר 🙂 אך אנסה לבטא מספר נקודות בהשקפתי האישית, חלק מהנקודות הן כלליות ורק באות להקדים ולהסביר:

    1. האבחנה בין דברים קיימת אך ורק במחשבה האנושית שדוגמת את המציאות בתבניות חשיבה. כל הדוגמאות והתימוכין שכל אדם יביא שעונות על מחקרים, דיעות ופרשנויות של בני אדם אחרים ולכן יהיה בהן רק לחזק תבנית חשיבה כזו או אחרת.
    2. אין בכך לשלול את העובדה שהדיון והדיעות השונות אודות נושאים אלה חשובים ביותר, הם מהווים כוחות הפועלים בכיוונים שונים ומאזנים אלה את אלה על מנת לעצב את המציאות כרצון הבורא.
    2. האדם הוא יצור טבעי ומכאן שכל תוצריו טבעיים – מטרופולין הוא טבעי ממש כמו יער (בתוך כך גם פלסטיק, ניירות וגלולות למניעת הריון) שוב פעם: האבחנה בין טבעי למלאכותי לא קיימת באמת, היא משמעות שמוח האדם ייחס לדברים.
    3. המציאות משקפת תמיד את רצון הבורא והיא תמיד נדיבה יותר מהמחשבות שלנו. כשאדם וחוה אכלו מעץ הדעת, התהוותה אצלם ״דעת״ משמע – ״המוח החושב״ ומאז תשומת ליבנו מופנה למחשבות שלנו על המציאות במגבלות ה״דעת״ וכבר איננו רואים את המציאות עצמה ולכן הגירוש מגן-עדן. גן העדן הוא המציאות, עלי אדמות הוא המחשבות שלנו על המציאות.
    4. המציאות היחידה שקיימת הוא מה שקיים ברגע הזה (ולא במחשבות), הזמן הוא עיוות תפיסה אנושי כיוון שבכל רגע נתון
    העבר והווה אינם קיימים אלא במחשבות.
    א. כל הסבל האנושי נגרם כתוצאה מויכוח של המוח החושב עם המציאות ברגע (המקום) וכשמתווכחים עם הבורא
    מפסידים רק 100% מהזמן. בכל פעם שמאמינים שמשהו ״צריך לקרות או להיות אחרת״ מתווכחים עם הבורא.
    ב. התיקון = שינוי החשיבה מ״משהו צריך להיות אחרת״ ל״אני רוצה שזה יהיה אחרת״
    ג. הדרך = כשמתחברים למציאות ו״מרגישים רצון עז שמשהו יהיה אחרת״ ומקדמים שינוי בכיוון, מביאים לידי ביטוי את
    התפקיד המהותי והיחודי של הנשמה שלנו עלי אדמות שהיא מעבר למוח החושב – ואז המוח החושב עושה כמצוותה.
    5. אינני יודע את הסוד, אך אני מרגיש שהוא קיים ורק מכיוון שאין באינטלקט שלנו את היכולת להכיל את כל המשתנים הפועלים בסוד הבריאה והיקום, אין זה מעיד עליו שלא מתקיים בו סדר מופתי.
    6. אין הבדל אמיתי בין התופעות החברתיות והתרבותיות שקורות בעולם ובין תופעות טבע – הן היינו הך.
    7. יחסים בין הטרוסקסואלים עשויים אולי להיות שונים מיחסים בין הומוסקסואלים ויחד עם זאת, אין הדבר מעיד מאום על כך שסוג יחסים אחד עדיף על האחר, שניהם נחוצים בדיוק באותה המידה בה הם מתקיימים בכל רגע. הנה הפשטה קיצונית לצורך הדוגמא: אולי יש בתנועה הגוברת לכיוון לגיטימציה של הלהט״ב צורך של הבריאה להפחית את שיעור הילודה? ואולי פשוט לתת לנו שיעור בקבלה של כל אדם ע״י קריאת תיגר על התפיסות שלנו בבחינת ״אהוב את רעך כמוך״? אני בטוח שהסיבה הרבה יותר מורכבת ונשגבת מבינתנו מהדוגמאות הנ״ל.
    8. ככלל, אני מאמין שלנשמה אין מין או מגדר, מרגיש לי נכון יותר שזיווג בין נשמות יישר את הגוף הגשמי מאשר להפך, גם במחיר של העמדת צאצאים, שאיננו מחיר כלל בהנחה שזהו רצון הבורא.
    9. איך אני יודע מה רצון הבורא? אני חווה את המציאות ללא שיפוט (ללא מחשבה)
    10. אני מודע לכך שגם אם אני מנסה להניח הנחות לגבי מה הוביל למציאות הזו הן שגויות מטבען כי הן נגזרת של מגבלות הלוגיקה של ״סיבה ותוצאה״ המעוגנת בציר הזמן שקיים רק בתפיסה האנושית ולא במציאות שהיא ממשית ומתקיימת רק ברגע.

    אהבתי

  4. קראתי את המאמר. מרתק.
    מחשבה שעלתה לי ומן הסתם הייתה הקרקע לדבריך- קיום יחסים עם אדם מאותו מין היא התעצמות עם מיננו שלנו וחוסר יכולת להתקשר לאדם בעל מיניות שונה- כלומר קשר שמהותו בדקות היא לחזק את האהבה לעצמי ולא לצאת מעצמי. אם אני מבינה נכון זה עיקר פגם הברית, כשאדם מפנה את הנאתו המינית כלפי עצמו ולא מוציא אותה כלפי חוץ להנאת אדם אחר.
    אולי זה צד אחר של התרבות שמפתחת מודעות עצמית, שכשהיא יוצרת התקשרות פנימית של האדם עם עצמו בלי יציאה החוצה לתיקון עולם יש בה גם צד של הפגם הזה.
    (ושמא אפשר לומר שכיוון שאנשים אלו לא מספיק מחוברים למיניותם הם מוצאים דווקא בקשר המזדהה עם הדומה להם- חיזוק למיניות שלהם).

    אהבתי

  5. מאמר מענין מאד תודה רבה.
    מדוע ההתייחסות שלך באופן כללי היא "למי שאינו מצליח בכך או
    אינו מעוניין בעזרה עלינו להניח לנהל את חייו, ולדאוג שיוכל לעשות זאת באופן מכובד
    ואנושי" האם אתה פונה בזה גם לעם ישראל?
    האם מסיבות של קבלת השיח הלהטב"י והשיח הפלוטיקלי קורקט אתה מעדיף שלא לומר בפה מלא (אלא באזכור מקור בלבד) את דברי התורה : כב וְאֶת-זָכָר–לֹא תִשְׁכַּב, מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה: תּוֹעֵבָה, הִוא.
    יג וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה–תּוֹעֵבָה עָשׂוּ, שְׁנֵיהֶם; מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם.?

    מצד אחר ברצוני להודות לך על היענות לאתגר ברמת העומק ולעורר שאלות עמוקות ורציניות שיכולות לפתוח פתח למענה עמוק לתפיסה התרבותית השולטת בעריצות רבה בשיח הציבורי.

    אהבתי

    1. שלום ניר
      בעמקות וביסודיות שאתה מביא לסוגיה אתה עושה חסד עם כולנו. תודה.
      רציתי להעיר דבר אחד, באחד מעלוני השבת התפרסמה בשמך הטענה כי נטיה להטב"ית היא דבר טבעי. לאחר שקראתי את המאמר שלך בשילוח הבנתי שאתה טוען פחות או יותר את ההפך ממנו היה ניתן להבין מתוך קריאת המאמר. (או לפחות מה שאני הבנתי בקוצר הבנתי.) נחה דעתי.
      על כל פנים רציתי להביא אנקדוטה מעניינית בנושא. עם קום המדינה ובעשרים השנים שאחרי קום המדינה כיהן בתפקידים בכירים אישיות פוליטית כריזמטית. (זכה עד כה ל6 ביוגרפיות!) לאיש ולזוגתו נולדו 3 ילדים. לכל אחד מהילדים נולדו 3 ילדים. (9 נכדים בסך הכל). מתוך ה9 – 3 הם לסביות או הומואים. שתי הערות:
      1. בשנות העשרים והשלושים – כאשר התגבשה הזהות המינית של הסבא והסבתא – התופעה לא הייתה קיימת או ידועה במשפחה. בשנות החמישים והשישים שהזהות המינית של דור ההורים התגבשה – אותו כנ"ל. בשנות השמונים והתשעים – כאשר התגבשה הזהות המינית של דור הנכדים בתל אביב – 33% של משיכה תוך מגדרית.
      2. הסבא והסבתא – זכו ל3 ילדים. (גידול של 50%) 3 הילדים ובני זוגן – זכו ביחד ל9 צאצאים. (גידול של 50%) בדור הנכדים , לנכדים ולבנות/ בני זוגן – יש עד כה וכנראה שכך זה יישאר -14 צאצאים. (4 מתוכם של נכד חוזר בתשובה). פיחות של 23%.
      ניר

      אהבתי

      1. שלום ניר ותודה על התגובה,

        הנטייה המינית, כמו כל המרקם הנפשי שלנו, מושפעים ממספר רב מאד של גורמים. בין הישר יש מרכיב מולד, אך גם עם ההשפעה הסביבתית זה עדיין יכול להתעורר בטבעיות. זה חשוב כדי לדעת ולא להבהל, וכמובן לא קשור בכלל לשאלה כיצד ראוי להתייחס אליה או באיזו מידה ניתן להשתנות.

        לגבי האישיות הנעלמת — אולי תגיד מי זה (אם כבר יצאו שש ביוגרפיות זה לא יכול להיות כזה סוד צבאי)? אני שמח לראות שהנכד החוזר בתשובה מאזן את שאר בני הדור, כך זה במשפחות רבות (כולל אצלי).

        אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s