יש שמים מעלי: על מקום האמונה בפסיכולוגיה יהודית

ברוך כהנא, אורות האדם והנפש

בתקופה האחרונה יצא לאור ספר חדש של ד"ר ברוך כהנא בשם "אורות האדם והנפש" (ראובן מס תשפ"א), העוסק במשנתו הפסיכולוגית של הרב קוק. כהנא הוא פסיכולוג קליני וחוזר בתשובה, העוסק באופן נרחב בצומת שבין יהדות ופסיכולוגיה. הוא תלמידו של פרופסור מרדכי רוטנברג, מחלוצי העוסקים בפסיכולוגיה יהודית באקדמיה, וייסד עמו את "מכון רוטנברג" לפסיכולוגיה יהודית.

בשורות הבאות אני מבקש להצביע כאן על חסר עמוק שלדעתי ספריהם של רוטנברג וכהנא לוקים בו – קרי, העדרו הכמעט מוחלט של הקב"ה מהם. אלו דברים שניסיתי לומר בערב ההשקה לכבוד הספר, אך הרגשתי שראויים לניסוח מדויק ומסודר יותר.

ארמון בלי מלך

ברוך כהנא ואני מאד דומים, ומאד שונים. דומים, שנינו בעלי תשובה מרקע אקדמי, המעוניינים להביא מהשכלתם לתוך היהדות וליצור סינתזות חדשות ומעניינות, בפרט בנקודת ההשקה בין התורה והנפש. ושונים, כי בתוך היהדות ברוך בחר (בגדול) בדרך הרב קוק והציונות הדתית והינו תלמיד של מרדכי רוטנברג, ואילו אני בחרתי (בגדול) בדרך חב"ד והנני תלמיד של הרב יצחק גינזבורג (ההסתייגויות הן כי כל אחד מאתנו הקדיש זמן ניכר ללימוד משנת בתי המדרש של השני, ומקבל גם ממנו).

ספריהם של רוטנברג וכהנא תמיד מעניינים. רוטנברג הוא חושב מקורי מאד, שהעמיק הן בשורשים הנוצריים של הפסיכולוגיה המערבית והן באפשרות של יצירת חלופה יהודית עבורה מתוך מקורותינו, ושברמה האישית לספריו היתה השפעה גדולה על התשובה שלי. כהנא מצדו ממשיך באופן נאמן את רבו, ומעמיק עוד יותר את החיבור למקורות היהודיים – החסידות בספרו הקודם "שבירה ותיקון", והרב קוק בספרו החדש. אין ספק שכל המתעניין בהשקה בין התורה ונפש האדם צריך להכיר ספרים אלו.

עם זאת, אני מוצא שוב ושוב שקריאה בספרי רוטנברג וכהנא מותירה אותי בתחושה עמוקה של העדר, הרגשה שהעיקר חסר מן הספר. העיקר הזה הוא מה שבעיני הינו לב לבה של הפסיכולוגיה היהודית, אך שאצל רוטנברג וכהנא נדמה כמין פרט שולי. הכוונה היא ליסוד היסודות ועמוד החכמות של היהדות: ה' יתברך.

בערב ההשקה של הספר התגלגלה השיחה ביני לבין ברוך בנושא לשאלת הגישה: האם ראוי לגשת "מלמעלה למטה", מה' אל האדם, או "מלמטה למעלה", מהאדם אל ה'. ברוך הגן על גישתו באומרו כי הוא בא אל הדברים מלמטה, מהאדם ועולמו הנפשי, ולכן מגיע לנושא האמונה רק בסוף, ובדרך האפשר בלבד.

אלא שזו כלל לא הנקודה הבעייתית בעיני. אני מאמין גדול בלגיטימיות ובהכרח של שני כיווני הכתיבה וההוראה, ומחזיק מאד מגישת ה"מלמטה למעלה", שאני בעצמי נוקט בה בחלק ניכר מכתביי. הבעיה לדעתי בספרי רוטנברג וכהנא אינה שדמותו של הקב"ה מגיעה בסוף בניגוד להתחלה, אלא שבמובן מאד משמעותי היא אינה נוכחת כלל. הקורא בספריהם משוטט בארמון היהדות, מביט בתמונות מעניינות ומעלעל בספרים עמוקים, אך בעל הארמון אינו שם. אפילו זכרו או הגעגועים אליו אינם בנמצא. הוא בקושי מוזכר, וגם אז רק בקושי וכמין אידאה רחוקה. המלה "אמונה", כאשר היא מגיחה פתאום באיזו כותרת משנה, מתגלה במהרה כמתייחסת לאמונה באדם; המלה "תשובה" – כמתייחסת לשיבת האדם לעצמו.

העדר זה – ספק דחיקתו של אלוקים מתחום הפסיכולוגיה היהודית וספק מחיקתו ממנה כליל – הוא לדעתי בעוכרי הגותם של רוטנברג וכהנא ופוער בה תהום רבה, שכל מי שהמפגש בין יהדות לפסיכולוגיה יקר לו מוכרח לתת עליה את הדעת (הבעיה אמנם מרוככת מעט אצל התלמיד ביחס למורו, אך לדעתי לא די צורכה).

ספציפית, אני רוצה להצביע על שלוש השלכות שליליות שלדעתי קיימות לה: א) שהיא מחסירה מהפסיכולוגיה היהודית את היסוד העיקרי שבה; ב) שהיא מחמיצה את הלקות העיקרית בפסיכולוגיה המערבית; ו-ג) שהיא פוגמת בקידום אושרו ושגשוגו של האדם.

א. דע את אלוקי אביך ועבדהו

מהו ההבדל היסודי ביותר בין ההסתכלות היהודית-תורנית על הנפש לבין זו המערבית המודרנית? לפי רוטנברג וכהנא מדובר בשורה מסוימת של רעיונות ביחס להתפתחות האדם ומערכות היחסים שלו, שהיהדות מטפלת בהם באופן מתוקן יותר מהפסיכולוגיה המערבית. רעיונות אלו כוללים את: ההכרה בקומות הרוחניות הנעלות שבאדם; גישה לזולת שהיא פחות מונולוגית-מתנצחת ויותר דיאלוגית-מתפתחת; גישה לעבר שלנו שאינה רואה אותנו כתוצר/קורבן שלו אלא גם כיוצר/משכתב שלו (היינו של האופן בו אנו מספרים אותו); ועוד.

לדעתי הפריטים ברשימה זו בהחלט נכונים, ועבור רבים לרוטנברג שמורה זכות ההצבעה עליהן וניתוחם. אך הרשימה מחמיצה לדעתי את העיקר, את תורף הרדיקליות של ההסתכלות היהודית על הנפש: עמידת האדם מול ה'.

מבריאת האדם "בצלם אלוקים" ועד ציווי ה"לך לך" של הקב"ה לאברהם; ממתן תורה ב"אנכי ה' אלקיך" ועד השתפכות הנפש של דוד המלך; מקריאת איוב "מבשרי אחזה אלוק" ועד קריאות הנביאים לשוב אל ה'; ממפעל חז"ל לעמוד בדיוק אינסופי על רצון ה' ועד "איש ההלכה" של הרב סולובייצ'יק העומד מול ה' כמצוּוה; מכל אנשי הסוד שביקשו לדבוק בה' ועד עצם נשיאת העיניים של כל יהודי פשוט האומר "בעזרת השם" – החוויה היהודית הקיומית הבסיסית ביותר היא של עמידה נוכח פני ה'.

את אחד מביטוייה הצלולים והנוקבים ביותר של עמידה זו ביטא דוד המלך בדבריו לשלמה בנו: "דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה' וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין" (דברי הימים א כח, ט). שימו לב לדגש הנרחב על השתתפותה של הנפש בשאיפה הזו לדעת את אלוקים: דוד מדבר על "לב שלם" ועל "נפש חפצה", על "לבבות" ועל "יצר המחשבות", ועל "דרישה" הדדית שצריכה להתקיים בין האדם לאלוקיו.

כיצד ניתן לדבר על נפש האדם ללא התייחסות לבריאתה בצלם אלוקים? על אופטימיות, שמחה או חשיבה חיובית ללא התייחסות לאמונה היהודית בכך ש"אין רע יורד מלמעלה" וש"כל מה שהרחמן עושה הוא לטובה"? על צמיחת האדם וגדלותו הרוחנית ללא היסוד המוסד של ענווה ושפלות רוח כלפי מי שאמר והיה העולם?

כאשר עושים זאת מציגים תמונה מסולפת מהיסוד של תמונת העולם והנפש היהודיות. עמידת האדם מול ה' אינה רק סעיף נוסף ברשימת התכונות האופייניות של הפסיכולוגיה היהודית. היא שורש כל הסעיפים האחרים. שהרי מה עומד מאחורי הרעיון כי לאדם עצמי גבוה אם לא האמונה כי הנשמה היא חלק אלוק ממעל? מה עומד בבסיס רעיון פינוי המקום לזולת אם לא האמונה כי גם דרכו מתגלה דבר ה'? מה עומד מאחורי הרעיון שאיננו קורבנות עברנו אם לא האמונה כי בכוחו של בורא העולם לשנות את עתידנו (כדברי ה' לאברהם "צא מהאצטגנינות שלך")?

אין ספק שבכתיבה לאדם שאינו מאמין יש להקדיש חשיבה לדרך הנגשתן של רעיונות אלו (וגם אז, הרשות נתונה לו אם להתחבר אליהם או לא, דבר המשפיע על אופן הכתיבה). אך העלמתם, ולו מצד היושר האינטלקטואלי, פירושה הצגה כוזבת של תורת הנפש היהודית.

ב. להחזיר את האמונה לתמונה

הדחיקה לשוליים של עניין העמידה מול ה' גם לא מאבחנת נכון את הלקות העיקרית של תמונת העולם המערבית, הנקודה בה היא הכי זקוקה להשלמה מצד היהדות.

לפי רוטנברג וכהנא הבעיות העיקריות בתרבות המערבית נובעות ממה שמכונה "המכאניזציה של תמונת העולם": תפיסת המציאות דרך עדשות המטריאליזם והרדוקציוניזם, באופן שאת כל הגבוה והרוחני מבקשים להסביר במונחי הנמוך והגשמי. לפי תפיסת עולם זו אין מקום משמעותי לדבר על נשמה, על שורש רוחני לנפש וליצריה, על עצמי גבוה או על "תיקון", ובנוסף נסוך באור של פטליזם עמוק.

גם כאן מדובר לדעתי בניתוחים טובים ונכונים, אך שהולכים מסביב לבעיה המרכזית מבלי להעניק לה טיפול שורש. לב האפלה בנפשו של האדם המודרני אינו נובע מכך שנלקח ממנו העצמי הגבוה שלו, אלא בנטילת ה"גבוה מעל גבוה שומר" בלעדיו אין לעצמי הגבוה הזה כל משמעות: מקורו הטרנסצנדטי עמו הוא מקיים יחסי אני-אתה. במלים אחרות, מקור סבלו אינה קטנוּת אלא יתמוּת. אביו השמיימי מת לו, ואין זה משנה עד כמה זה נבע מגסיסה פנימית של המסורת הדתית שלו ועד כמה מרצח מכוון בידי מתנגדיה. התוצאה זהה: השמיים התרוקנו והוא לבד.

התיקון לדבר הזה הוא מה שאני מכנה החזרת האמונה לתמונה. תמונת עולמו של האדם המכיר רק את הפסיכולוגיה המערבית כוללת בעיקר את מישור החומר, כאשר הנפש נפעלת בידי ענייני הגוף. אם מצרפים לתמונה הזו מישור רוחני מרחיבים את המסגרת שלה והיא מתחילה לכלול רבדים רוחניים – אך היא עדיין סגורה בתוכה. לאדם שבמרכזה אופק התפתחותי גבוה יותר, אך הוא עדיין המוקד והמרכז, נושא לבדו בנטל בדידותו הקיומית. מדובר בשינויים מידתיים, לא מהותיים.

שינוי מהותי באמת מתרחש לא מהרחבת המסגרת אלא מפריצת פתח בה למה שלחלוטין מעבר לה: קיומו של בורא למציאות – המשגיח על בריאתו ומנהיגה, שהאדם נברא בצלמו ומקיים עמו קשר אישי, והמזמין את האדם לדבוק בו. החזרת האמונה לתמונה מציבה אותה בקונטקסט חדש ומשנה אותה מן היסוד. היא מחלצת את האדם מבדידותו הקיומית ומעלה אותו על פסים חדשים של חשיבה חיובית, הכוללים השלמה רפויה וקשובה לכל מאורעות חייו שאינן בשליטתו, תקווה לקבלת "סייעתא דשמיא", ותחושת שליחות המחדירה לחייו משמעות ותכלית.

במונחים קבליים, מדובר בעצם ביציאה מחשכת החלל הפנוי, חשכה שהיא גם שכחה של הבורא שחוללוֹ. רעיון הצמצום הקבלי חביב מאד על רוטנברג וכהנא, ומשמש אצלם כמודל ליחסים בין אישיים או לעשיית פשרות בחיים (אנלוגיות שבהן אנחנו בתפקיד הבורא המצמצם, ודוק). אך חשיבותו של רעיון הצמצום לפסיכולוגיה היהודית גדולה בהרבה. הוא מספק לנו מודל חדש ומהפכני להבנת המציאות. בעוד התפיסה הטבעית היא שהבריאה מנותקת מבוראה, או לפחות מרוחקת ממנו, רעיון הצמצום מספר לנו שהבריאה למעשה מתחוללת בקרבו של הבורא, מוקפת בידו, ולפי הפירוש החסידי הנודע שהצמצום אינו כפשוטו, אף חדורה בנוכחותו.

ג. דמיונות רוחניים

לבסוף, ניתן לדעתי לטעון שדחיקת האמונה פוגמת בדבר הבסיסי ביותר שכל שיטה פסיכולוגית שואפת אליו: הגדלתו והטבתו של אושר האדם.

כהנא מזכיר בספרו את ציר ה"אני-עצמי" של אריך נוימן, ומקשרו למה שמכונה "הבריח התיכון" של אילן הספירות – הקו האמצעי המוביל מספירת הכתר לספירת המלכות. אך הקְבלה זו מחמיצה את הדבר העיקרי שהבריח התיכון רומז אליו: קיומו של ערוץ ישיר בין ה"אני" האנושי ל"אני" האלוקי, שעצמיותנו הגבוהה אינה אלא חלק ממנו. ציר ה"אני-עצמי" וציר יחסי האנוש מותירים את מרכז הכובד בדמות האדם; רק הקו האֲנָכִי הנמתח בין "אָנֹכִי ה' אלקיך" לאָנֹכִי שלנו מחלץ אותנו באמת מהאנוכיות שלנו.

למעשה, רעיון העצמי הגבוה, כאשר הוא מובא במנותק מעמידה בפני ה', עשוי לשמש מנוף להגבהת האגו מעלה עוד יותר. הסיבה פשוטה: האני הגבוה הוא עדיין אני. ציור האני הזה בצבעים רוחניים גבוהים, תיאורו כנעלה מהאגו וכבעל כוונות טהורות וכדומה, אינם משנים את העובדה שחווייתו הנפשית של מי שעסוק בו היא של עיסוק בעצמו. אדרבה, מכיוון שאדם זה מספר לעצמו שכעת הוא כבר לא עסוק בעצמיותו הנמוכה אלא בזו הגבוהה, הרי שמצבו גרוע ממקודם: הוא בטוח שהוא כבר התעלה מעל האגו וזיכך את נשמתו… זוהי מציאות של דמיונות רוחניים אותה כינה הבעש"ט כ"הסתרה בתוך ההסתרה": מצב של ריחוק בלתי מודע מה' מתוך תחושה שאנו כבר מתוקנים ושלמים.

אכן, הבעש"ט חשש מרגש זה של שביעות רצון עצמית יותר מכל. אין דבר שיותר מרחיק את האדם מעבודה פנימית של תשובה והתפתחות מאשר התחושה שהוא "כבר שם". שביעות רצון עצמית זו, אם אינה מטופלת, יכולה להתדרדר לכדי מגלומניה רוחנית של ממש: תחושה שאני כה קדוש או מרומם שאני בעל חשיבות בלתי רגילה. מעבר להונאה העצמית שדבר, הוא אף הופך אותנו לפגיעים ביותר. בהיותנו במרומו של עץ שכלל איננו מודעים אליו, אנו בסכנה מתמדת של צניחה וקריסה מטה בכל אימת שהמציאות לא תעניק לנו את הכבוד או ההכרה שאנו מדמים בנפשנו שמגיעים לנו.

הדבר היחידי שיכול להציל אותנו מדמיונות כאלו הוא עמידה תמידית מול ה', חדורה בענווה ושפלות. לא בעצמיותנו הגבוהה עלינו להתמקד אלא דווקא בחיבור מפוכח לעצמיות הנמוכה שלנו – הארצית, הפגומה, המועדת ליפול – שמתוכה ניתן לשאת עיניים מעלה אל מקורנו הרוחני בה' ולשאוף לטפס אליו. דבר זה יבטיח שלא נשקע בדמיונות רוחניים לגבי עצמנו, וכן ישמור עלינו מנפילות אגו כאשר המציאות אינה מאשרת אותם. זוהי המשמעות האמיתית של תשובת המגיד ממזריטש לשאלתם הנודעה של רבי אלימלך ורבי זושא (שברוך כהנא הזכיר בערב ההשקה), האם התחלת העבודה היא התבוננות ברוממות ה' או התבוננות בשפלות האדם. שתי הדרכים נכונות, השיב המגיד, אך ההתחלה משפלות האדם נעלית יותר, שמתוכה אפשר להשיג את רוממות ה'.

במלים פשוטות: לא העצמיות הגבוהה שלנו היא הדרך להגיע לאמונה בה' ולחיבור אליו, אלא בדיוק להפך – הדרך להגיע אל העצמיות הזו עוברת דרך בקשת ה', וזאת מתוך האני האנושי והחלש שלנו. רק כך, בדרך ארוכה שהיא קצרה, יגיע האדם גם אל עצמו.

הצד השני של הצד השני

בשיח בינינו, הסביר ברוך כהנא שהוא חושש מהטפה. כל מפגש ושיחה, כך אמר, צריכים להתחיל בהקשבה בלתי שיפוטית, בבחינת "וישמע אל קול הנער באשר הוא שם". לדיאלוג שני צדדים ועל כן הוא בלתי צפוי במהותו. אם ה"אמת" ידועה מראש, הלב נאטם ואינו משתף פעולה.

תשובתי על כך כפולה. ראשית, הבה נזכור שלא בשיחה כפשוטה עסקינן, אלא בספרים. אין כאן אדם ספציפי שמקיימים עמו דיאלוג, שאז בוודאי נדרש שיקול דעת מאד אישי ותנועה איתו ממקומו. מדובר בפריסת משנתו של מחבר, הפועל קודם כל כמורה וככזה חובתו להציג תמונה מלאה של משנתו. גם אם הוא רוצה לנוע מלמטה למעלה, הרי שהאמת הגדולה שלמעלה – בוודאי אם היא כה מרכזית והעדרה משנה לגמרי את התמונה – צריכה להיות נוכחת, באופן כלשהו, מלכתחילה גם למטה.

שנית, גם האמירה שלשיחה שני צדדים תקפה לגבי שני הצדדים! כפי שפסול קוטב הנאום המוחק, כך גם פסול קוטב הסירוס העצמי השותק. אם רק אמונתו (או העדרה) של אחד הצדדים ניצבת במרכז בעוד הצד השני מבטל מולה את אמונתו שלו, הדבר אינו מכבד אף צד. בדיאלוג יש איזון בין שמיעה להשמעה, ואם כן זכותו של המאמין – ובמידה שהוא פועל כמורה אז כאמור גם חובתו – למצוא דרכים למלל את אמונתו ולהנכיחה, כמובן בתבונה וברגישות הנדרשות. כבישת אמונתו של מורה הפסיכולוגיה היהודית, על דרך כבישת נבואתו של נביא, היא מעילה בתפקידו.


פורסם לראשונה במוסף "שבת" של מקור ראשון. לקריאה באתר מקור ראשון

תגובתו של ברוך כהנא

5 תגובות

  1. אהלן 🙂
    אתחיל בזה שאני לא מכיר בצורה מעמיקה את כתבי הרב קוק, גם אם קראתי מעט מספריו. וכן שלא קראתי את ספרי מרכז רוטנברג, גם אם שמעתי עליהם בשיח "ביינישי", והם מחכים לי בארון איזו תקופה. בבחינת גילוי נאות.
    שתי נקודות/~הסתייגויות:
    1. ביחס לכתבי הרב קוק/"בית מדרשו" – לדעתי ה"רעיון" של עצמי גבוה לא סותר את ההקשר הרחב, של עמידה מול ה', אלא מדובר על בהקשר הספציפי הזה. זהו חידוש של הרב קוק זה שהוא מדבר על אמונה כמעין תנועת חיים, כמעין כוח בנפש. בהקשר הזה האמונה היא באדם, בקב"ה, וכו' – כמכלול.
    2. יש בעייתיות בשיח אידיאולוגי שעשוי לכסות על איפה שהאדם נמצא. האדם יכול להגיד "הכל לטובה", אך לא יהיה שם באמת ורק יפריע לעצמו (בטיפול) לפגוש את איפה שהוא נמצא באמת. הרי הוא, כפי שאנו יודעים, לא לגמרי בלבב שלם ובנפש חפצה. ויש בו צד שאינו מאמין במקביל לצד שמאמין (כמו בכולנו, לפחות אלו שאינם מתוקנים לגמרי, או לפחות בי 🙂 ). לדעתי, בפרופורציה, יש מה להיזהר מזה. ואדרבה ואדרבה בהקשר של מפגשים פסיכולוגיים. פסיכולוג איננו מחנך, ומפגש עם פסיכולוג הוא לא דיון על רעיונות. יש כמובן אסכולות שונות, אבל התשובה השניה שלך (פסקה אחרונה) נתנה רושם של מפגשי יחידות עם רבי חסידי יותר מאשר מפגש בין מטופל לפסיכולוג.

    היה מעשיר לקרוא כתמיד 🙂
    יניב

    אהבתי

  2. נראה לי שגם הרב קוק ממעט להזכיר את ה' כמישהו שניצבים מולו. בספר אורות, אם אני זוכר נכון, נמצא רק את 'העניין הא-להי'. אם ככה, בספר עליו זה די הולם, לא?

    אהבתי

    1. א. השמועה לגבי ספר אורות לא נכונה. למשל – "אי אפשר לאדם להיפרד מדבקות האלקית, ואי אפשר לכנסת ישראל להפרד מצור ישעה אור ה' אלקי ישראל…" וכן "שני דברים מאירים בישראל : המוסר הטהור בכל שאיפותיו בכללות העולם, באדם ובכל חי ובכל ההויה כולה, והידיעה שהכל נובע מהקריאה בשם ד' ובכל אורותיו היוצאים ממנו..".
      ב. לגופם של דברים ובלי להתיימר לבאר עקרונות עמוקים במשנת הראי"ה קוק במסגרת של תגובה קצרה- זה נכון שיש הבדל גדול מאוד בין החסידות לרב קוק בדגשים בנושא של העמידה לפני ה', אבל היא תמיד נמצאת ברקע ובשורש של הכל.

      אהבתי

להגיב על איתיאל גלעדי לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s