לצאת מהרחם אל המחר (נקודה למחשבה #13: שמות)

לצפיה ביוטיוב

עַם הוא קצת כמו אדם, וכמוהו צריך רֶחֶם לגדול בו בטרם יוכל לצאת לאוויר העולם. מהו רחם? סביבה מגוננת ומכילה המקבלת אותך כמו שאתה ונותנת לך להתפתח עד שאתה מספיק גדול וחזק.

הרחם של עם ישראל היה ארץ מצרים: נכנסנו אליה משפחה המונה שבעים נפש, בבחינת 'זרע' (מצרים אף כונתה אז "ערוות הארץ", דימוי התואם את משל האֵם); פרינו ורבינו בה, כהמוני תאים המתחלקים ומתרבים; ויצאנו ממנה עם גדול המונה שנים-עשר שבטים, כמו עוּבָּר מפותח עם כל האיברים. היציאה בקריעת ים סוף אפילו מזכירה מעבר בצוואר הרחם (לאחר עשרה 'צירי לידה', הלא הם עשר המכות).

מצרים כאמא טורפת

הפסיכולוגיה היונגיאנית רואה בַּסמלים וּבַדימויים המופיעים בסיפורי העמים השתקפות של "ארכיטיפים" – טיפוסים ודפוסים בסיסיים השוכנים בנפשנו ומעצבים משם את עולמנו. את דימוי הרחם המגונן, כמו זה של מצרים לפני השעבוד, היא מתארת כארכיטיפ "האֵם הגדולה".

אך כפי שלעיתים הריונות מסתבכים, כך גם האם הגדולה יכולה להתהפך לשלילה. קבלו את "האם הטורפת", ארכיטיפ נקבי הרסני הרוצה לשאוב אותנו אחורה ולחנוק את התפתחותנו. בָּאגדות האם הטורפת היא האם החורגת הרעה הכולאת את בתה המאומצת בבֵיתה, המכשפה השובה ילדים בבקתתה, או המפלצת העולה ממעמקים במטרה לבלוע את הגיבורים אל קרבה. בחיים זוהי האם המשאירה את ילדיה כל הזמן תחת סינרה, המורָה היורדת לחיי תלמידהּ, או מעגל החברים הפוגעני המשכנע אותך שאין מה לחפש מחוצה לו. במצבים אלו, במקום שהרֶחֶם יוליד אותנו אל הַמָּחָר הוא הופך להיות קֶבֶר הקובר אותנו בֶּעָבָר.

(השוואת הרחם והקבר כאן הינה מאד מכוונת: חז"ל תיארו את הרחם כַּ'קבר' שלפני החיים, ובאנגלית המילים 'רחם' ו'קבר' מתחרזות ומאד דומות: womb ו-tomb).

גם מצרים מתהפכת עלינו מאם חיובית לשלילית. הפסוק "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" מתאר בדיוק את רגע "התהפכות השלייה" הזה – הפיכתה של מצרים מבית גידול המגונן עלינו לבית סוהר המשעבד אותנו.

הֱעובדה שמצרים היא התגלמותה של אימהוּת שלילית מתבטאת באופן מובהק בפקודותיו של פרעה, "אם בן הוא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ ואם בּת היא וָחיה", ושוב לאחר מכן "כל הבן הילוד היְאֹרה תשליכֻהוּ וכל הבת תְחיוּן". פרעה רוצה להטביע את היסוד הזכרי שלנו, זה הפורץ, מורד וכובש, ולהשאיר רק את היסוד הנקבי, זה המקבל את המצב הקיים ורק משמר ומשפר אותו. כך בדיוק רוצה האם הטורפת להבטיח שנישאר משועבדים אליה לעד.

בזכות נשים צדקניות: הולדת הנשיות היהודית

על פניו, הפתרון כולו טמון בחיזוקו של היסוד הזכרי: פיתוח גבריות חזקה שתדע למרוד באם ולפרוץ החוצה ממעגל הקסמים שלה. ואכן, הדמויות המרכזיות הגואלות אותנו ממצרים הן בעיקרן שלושה גברים: משה רבנו, אחיו אהרן, ולהם ניתן לצרף גם את נחשון בן עמינדב, הראשון לקפוץ לים סוף וכמו לחולל את קריעתו לשניים.

אך לא די ביסוד הזכרי הזה. הוא יותר מדי אנטיתזה של האימהוּת השלילית, ניגוד מוחלט שלה המוּעד להתנגש איתה. השניים הם קצת כמו חֹמר ואנטי-חֹמר – או, אם תרצו, רֶחם ואנטי-רֶחם (אותם ביטויים בחילוף אותיות) – שכאשר נפגשים מובילים לפיצוץ. בנוסף, הרי מטרתנו אינה להחליף נשיות בגבריות אלא לשלב באופן מאוזן ומתוקן בין שתי האנרגיות, הנשית והגברית גם יחד.

במילים אחרות, התיקון לְנשיות שלילית אינו רק גבריות אלא גם נשיות חיובית.

כאן נכנסות לתמונה נשות הפרשה: צמד המיילדות שפרה ופועה ואחריהן צוות האם והבת יוכבד ומרים. לפי הפשט אלו ארבע נשים שונות, אך לפי חז"ל זהו זוג אחד – שפרה הוא כינויה של יוכבד ופועה הוא כינויה של מרים. בנוסף, לפי אחת הדעות בחז"ל פועה היא אלישבע, אשת אהרן, שלא במקרה היא גם אחותו של נחשון בן עמינדב. בקיצור, נשות הפרשה הן בדיוק אלו העומדות מאחורי ולצידי משה, אהרן ונחשון – הצלע הנשית של גואלי ישראל העתידיים.

נשות הפרשה מגלמות אימהוּת חיובית המתקנת את האימהוּת השלילית של מצרים. כיצד מתבטא הדבר? בכך שהן לא רק מכילות ומקבלות את ילדיהם אלא עסוקות גם בהולדה שלהם – בשיגור הילדים לעולם להגשים את ייעודם. שפרה ופועה מפייסות את הילדים אך גם מכינות אותם לחיים; יוכבד ומרים שומרות על משה כמה שאפשר אך גם משלחות אותו על פני היאור אל גורלו הנסתר. בכך שהן מקיימות ומעמידות את שלושת הגואלים הן מטפחות את היסוד הזכרי במקום לדכא אותו, ופועלות את הצעד הראשון בדחיפת עם ישראל כולו משעבוד הרחם המצרי אל חיי החירות.

בכל דור ודור

"האם הטורפת" חיה ובועטת גם היום בתרבותנו ושוב מאיימת להטביע את היסוד הזכרי, בקרב גברים ונשים גם יחד. זוהי תרבות המדברת בשפת הרחמים, ההכלה והחמלה, אך למעשה גם מטפטפת ללבנו תרעלה: בכך שהיא קוראת לכולנו רק לאהוב ולקבל את עצמנו כמו שאנחנו ולא גם לדרוש מעצמנו דבר, היא מותירה אנשים רבים במצב התפתחותי ילדותי, המאופיין ברחמים עצמיים ובתודעה קורבנית הפוגעים בהם ובמכריהם.

היום כמו אז, מול תרבות הרחמים המופרזים והמחלישים צריך לנקוט בשתי דרכים. מצד אחד להשיב עטרה גברית ליושנה – לשקם ולחזק את היסוד הזכרי בתרבות, גבריות שאינה כוחנית אבל כן נוכחת, בה האדם תופס את עצמו בידיים ולוקח אחריות על חייו וחיי סובביו. אך מצד שני יש גם לטפח יסוד נשי מאוזן – נשיות המכילה, מקשיבה ומקבלת אך גם יודעת לדרוש ולתבוע, אימהוּת המעודדת אנשים לצאת מקן ילדותם וללמוד לעוף. כי הרחם אינו רק מקום לגדול בו היום, אלא גם מה שמוליד אותנו אל המחר.

פורסם בעלון השבת "קרוב אליך" | מוקדש לעילוי נשמת הילי בת איתן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s