ארבעת רובדי המיניות: פרק מתוך ספר בכתובים

בימים אלו אני שוקד על סיום ספר בשם הבוקר שאחרי: חושבים מחדש על אהבה, זוגיות וחופש בעקבות המהפכה המינית. לכבוד יום הפטירה של אבי מורי, דידי מנוסי ז"ל, ולעילוי נשמתו, אני שמח לשתף אתכם בקטע ראשון מתוכו.

---

מהם התפקידים השונים שהמיניות ממלאת בחיינו? נדמה לי שניתן להצביע על ארבעה תפקידים כאלו, ארבעה היבטים של המיניות שדיוקן שלם שלה מוכרח לכלול אותם. ליתר דיוק, ראוי לחשוב עליהם כעל ארבעה רבדים, זה למעלה מזה, המטפסים מהרובד הכי ארצי ובסיסי לרובד הכי רוחני ונעלה:

1. סיפוק הדחף המיני, הנאה
2. פיתוח הקשר בין בני הזוג
3. פריון והולדה
4. התפתחות רוחנית

הצורה הטובה ביותר לסדר את הרבדים האלו היא בצורת פירמידה, על דרך פירמידת הצרכים הנודעת של הפסיכולוג אברהם מאסלו:

פירמידת רובדי המיניות בנויה לפי סולם פנימי הקיים בתוך כל אחד מאיתנו, ארבעה מישורים הקיימים בנפשנו ובמובן מסוים אף במוחנו:

רובד הסיפוק וההנאה המיניים מקביל לרובד היצרי שלנו. במוחנו נטוע רובד זה בשכבות הבסיסיות והקדומות ביותר של המוח, המשותפות גם לבעלי חיים פרימיטיביים כגון ציפורים ולטאות, והאחראיות על הדחפים ההישרדותיים הבסיסיים שלנו.

רובד ההתקשרות לבן הזוג ופיתוח הזוגיות מקביל לרובד הרגשי שלנו, בו אנו מסוגלים להתעלות מעל יצרינו ולפנות מקום לזולת משמעותי בחיינו. במוחנו שוכן רובד זה בשכבות הגבוהות יותר של המוח והאחראיות על מערכות היחסים הרגשיות שלנו עם הסובבים אותנו.

רובד ההולדה, המחייב אותנו לקחת אחריות על צאצאינו ולהתחיל לחשוב קדימה כתא משפחתי, קשור מאד לרובד השכלי שלנו, הרובד הקוגניטיבי המתכנן ומקבל החלטות לעתיד. רובד זה שוכן בשכבה הגבוהה ביותר של המוח, הנאו־קורטקס הייחודי לאדם.

לבסוף, רובד ההתפתחות הרוחנית מקביל לרובד הרוחני שלנו. רובד זה מופעל אף הוא בידי הנאו־קורטקס, אך מעניק חוויה של התקשרות עם מישור רוחני על־אישי שכמו שורה 'מעל' או 'מסביב' למוח (מה שמיסטיקנים מתארים כ"אור מקיף" או "הילה" ומעבר להם).

אני מניח שהמודל מעורר שאלות רבות. ניגש כעת לעבור על חלקיו השונים ולהסבירם, בתנועה מעלה מבסיס הפירמידה לקודקודה.

קומה א': סיפוק והנאה

המישור הבסיסי ביותר של המיניות, זה שאנו חווים באופן מוחשי החל מגיל ההתבגרות, הוא היותה יצר מרכזי המבקש סיפוק, ושסיפוקו מסב לנו עונג. רובד זה הוא קומת הבסיס של הפירמידה הן משום שאנו חווים אותו ברמה המיידית ביותר, והן משום שעליו נשענים שלושת המישורים הבאים.

רובד הסיפוק וההנאה הוא מה שהמהפכה המינית הדגישה יותר מכל. למעשה, היא כל כך הייתה עסוקה בלהדגיש אותו, שהיא התעלמה כמעט לגמרי משלושת הרבדים האחרים. בכך היא יצרה מצג שווא כאילו רובד הבסיס כלל אינו בסיס למשהו מעליו, אלא מישור עצמאי ומוכל בעצמו.

התמקדותה של המהפכה המינית ברובד הסיפוק וההנאה לא הייתה מקרית: היא נבעה מריאקציה להתכחשות ארוכת השנים לרובד זה מצד הנצרות. התיאולוגיה הנוצרית הייתה במידה רבה ניסיון להעמיד בחלל האוויר פירמידה נטולת בסיס המורכבת מהרבדים העליונים בלבד. היא ראתה בעולם החומר מציאות שלילית בתכלית שיש לפרוש ממנה, הפכה את הנזירות המינית לאורח החיים האידיאלי למבקש הקדושה והורידה את הנישואין וחיי הגוף לכדי אופציה ב' ל"חלשים". במשך אלפיים שנים חי המערב בצל תיאולוגיה סגפנית זו, עד שמשהו נשבר. כמטוטלת שהגיעה לשיא תנופתה, רוחות המערב החליפו כיוון באחת והמטוטלת החלה את מרוצהּ המהיר לקיצוניות ההפוכה, מגיעה לשיאה עם המהפכה המינית של המאה העשרים. התוצאה הייתה מעין תשליל של דיוקן המיניות הנוצרית: במקום פירמידה נטולת בסיס בסיס נטול פירמידה – תפיסת המיניות אך ורק כמקור לסיפוק והנאה.

דפוס המטוטלת אינו בריא. היטלטלות מקיצוניות לקיצוניות משמרת צורת חשיבה פשטנית של או־או. כפי שמחיקת קומת הבסיס יצרה תסביך אשמה שרדף את האדם הנוצרי, כך גם קידושה יצר תסביכים חדשים הממלאים את חייו של האדם החילוני.

על מנת להביא את הדברים לאיזון עלינו להתחיל לאחות את הקרע בין קומת הבסיס של פירמידת המיניות לקומות שמאליה, לעבור מחשיבת או־או לחשיבת גם־וגם. טיפוס מעלה ממישור הסיפוק וההנאה של המיניות יאפשר לנו גם להחלץ מהתא המכוּוץ של החשיבה החומרנית שהעידן המודרני לכד אותנו בו, ולשאת את העיניים מעלה אל רבדי רגש, מחשבה והוויה גבוהים ומשמעותיים יותר.

קומה ב': פיתוח הקשר הזוגי

עיקר השגיאה של קידוש קומת הבסיס הייתה לחשוב שמין הוא "רק" מין. שבאופן כלשהו הסיפוק וההנאה המיניים עומדים בפני עצמם, מנותקים מכל הקשר של רגש, משמעות או השלכות עתידיות. במילים אחרות, שאיננו מאד נבדלים בעניין זה מבעלי החיים.

אין ספק שאנחנו גם בעלי חיים ושניתן, אם רוצים, לעשות לנו רדוקציה למישור הזה. אך אין זה אומר שנכון לעשות כך, או אפילו שמדובר בתיאור מהימן שלנו. חלק מהטבע האנושי הוא שאנו מתעלים מעל הטבע החייתי שלנו, וההתעלמות מכך היא המאולצת והבלתי טבעית. אחד המקומות בהם זה בא לידי ביטוי הוא נושא המיניות: נדקלם זאת ככל שנרצה, מין עבורנו כמעט אף פעם אינו רק מין. הגוף אחוז בנפש, ולחיבור העוצמתי ביותר שייתכן בין שני אנשים, המסוגל אף להוליד אדם שלישי, יש משמעות.

וכך אנו מגיעים למישור השני של המיניות, התפקיד השני שהיא ממלאת בחיינו: קיום יחסים ממלא תפקיד מרכזי בבנייה, חיזוק והעמקה של הקשר הרגשי והרומנטי בין בני זוג. באמצעות קיום היחסים מסוגלים בני זוג להכיר זה את זה טוב יותר, להעניק זה לזה אהבה, שמחה, תמיכה ונחמה, ובאופן כללי להעמיק את החיבור ביניהם. יתרה מכך, קיום יחסים יכולים וצריכים להיות סוג של תקשורת בין אישית, הארכה של התקשורת המילולית למישור הגופני. 

אחת הדרכים לחולל את שחזור הקומה הרגשית של פירמידת המיניות היא דרך הרחבת אוצר המילים בו אנו משתמשים לתאר אותה. בידודה של המיניות למטרת הנאה מגולם במידה רבה במילה המרכזית בה משתמשים לתיאורו בתרבותנו, "סקס", מילה שכפי שראינו נגזרת מהמילה הלטינית ל"חיתוך" ובמובן מסוים משמרת את משמעותה המקורית. שימוש במילה זו מעצים את משקל קומת הבסיס של הפירמידה, אך מחליש את משקלן של הקומות שמעליה.

אלו מילים יכולות להנכיח מחדש את הקומות הגבוהות? אין צורך להסתכל רחוק או להמציא מילים חדשות אלא די לשחזר מילים קיימות שֶׁפָּחוֹת נמצאות כרגע בשימוש. דוגמה לכך היא המילה אישוּת. בהקשר למישור הרגשי של האינטימיות דיבור על יחסי אישות עדיף בהרבה מדיבור על יחסי מין, מהסיבה הפשוטה שהיא מזכירה שיש כאן משהו יותר אנושי, אישי ואישיותי, פחות ביולוגי. היא הופכת את האיש והאישה מאובייקטים לסובייקטים שלכל אחד מהם עולם פנימי, ומציע שהעולמות האלו יכולים להשיק ולהתחבר.

מילה שניה שיכולה לתרום לנו היא הפועל המקראי "לדעת", בו משתמש התנ"ך כבר בהופעתו הראשונה של נושא קיום היחסים: "והאדם ידע את חוה אשתו". השימוש במילה לדעת לתיאור יחסי אישות אינו מובן מאליו כלל. ידיעה היא פעולה שכלית ורוחנית. לומר על אדם שהוא ידע מישהו פירושו אפוא שהוא לא קיים אתו רק קשר פיזי אלא התוודע באופן כלשהו למהותו הפנימית.

ביטוי שלישי ופחות מוכר, אך שהיה מרכזי בעברית התלמודית, הוא "לספר". התלמוד, הנוהג להשתמש בלשון מרומזת לעניינים האינטימיים, מתאר מספר פעמים את יחסי האישות כמצב בו האישה "מספרת עם בעלה" והבעל "מספר עם אשתו". מביטוי זה עולה כי חיי אישות הם כמו שיחה, דיאלוג בו בני הזוג משתפים זה את זה עם סיפוריהם, עם קורותיהם ביום שחלף.

מילים חדשות־ישנות אלו עוזרות לנו להמחיש את מישור החיבור הרגשי בין בני הזוג. הדבר העיקרי העולה מהן הוא נושא התקשורת הבין־אישית: בשביל לנהל חיי אישות עם מישהו יש להתעניין באישיות שלו; בשביל לדעת אותו צריך להתחבר לעולם הפנימי שלו; בשביל לספר עימו צריך לשמוע את סיפורו ולשתף אותו בשלך.

אחת הפנטזיות השכיחות ביותר בתרבות היום, שניתן למצוא במספר ספרים וסרטים, היא של זוג המגיע לקיום יחסים ללא כל שיחה ביניהם. הפנטזיה קוסמת, למי שהיא קוסמת, משום שהיא נדמית כמעקף מבורך של הרובד השכלי והמילולי שלנו, שכביכול רק מסבך את העניינים ומפריע לרובד הגופני להתבטא באופן משוחרר. אך למעשה הדילוג מעל שלב השיחה פירושו פסיחה על הלב ועל הקשר שלו עם הגוף, מימוש חיצוני של המיניות בעוד שתי הנפשות סגורות בתוך עצמן.

האדם מוגדר היום "הומו סאפיינס", האדם החושב. אך בספרי הקדמונים אופיין האדם דווקא בעיקר כ"מְדַבֵּר", כמי שיש לו יכולת שיחה ותקשורת (כאשר הללו כוללים ממילא גם את יכולת החשיבה). הטבע אמנם מלא בתקשורת ווקאלית בין בעלי חיים, מצפצוף הציפורים ועד שירת הלוויתנים, אך הללו אוטומטיות ופועלות לפי פורמולות קיימות. דבר בטבע אינו מתקרב לעושר הלשוני ולעומק השכלי והרגשי המאפיין את השיחה האנושית. השיחה היא הדרך המרכזית שלנו לחצות את החלל בינינו, לא רק כצמד גופים נפרדים אלא כשתי נפשות החפצות להתחבר. במילים אחרות, שיחה היא סוג של זיווג, ולכן אך הולם שגם הזיווג יהיה שיחה.

הוספת קומת התקשורת הזוגית לפירמידת המיניות הינה משיבת נפש, במובן המילולי של הביטוי: היא משיבה לדימוי המיניות שלנו את חשיבות הממד הנפשי שלה, שקצת הלך לאיבוד במבול המיניות המוחצנת והחלולה של המתירנות המינית.

קומה ג': פריון והולדה

המצאת הגלולה למניעת הריון אולי הרחיקה זאת מתודעתנו, אך העובדה הפשוטה בעינה עומדת: המיניות קשורה באופן שאינו ניתן להתרה עם נושא הפריון וההולדה.

במובן מסוים רובד זה היה צריך להיות הראשון, שהרי מבחינה ביולוגית פריון הוא הייעוד של כל מערכת הרבייה שלנו, בעוד היצר הוא רק תמריץ לכך והזוגיות אמצעי לגידול הילדים הנולדים מכך. אך מכיוון שהפירמידה אינה מתיימרת לתאר את המיניות מנקודת מבט אובייקטיבית ניטרלית אלא מנקודת מבטנו הסובייקטיבית כבני אדם, עבורה הסדר הוא שקודם ישנם הדחף לסיפוק והרצון בזוגיות ורק אז מגיעה המחשבה על התרבות, נושא הפריון מהווה את הקומה השלישית.

המצאת הגלולה היא נקודת אל חזור בהיסטוריה האנושית. לא ניתן לשוב לימים שלפני המצאתה וממילא אין מה לדבר על כך. שיקום הקומה השלישית של הפירמידה, אם כן, אין פירושו שחזור של הקשר ההכרחי בין אישות והריון, אלא שחזור תודעתי ותרבותי של הזיקה העמוקה בין השניים. תרבות המתעלמת מדבר כה יסודי בהוויה האנושית, ולמעשה בהוויה הביולוגית בכלל, עוסקת בסוג מתוחכם של רמייה עצמית שבטווח הרחוק לא יכולה שלא להזיק לילדיה. ולא רק בגלל שהם יהיו פחות זהירים לגבי כניסה להריון, או יותר קלי דעת לגבי סיומו, אלא גם פשוט מפני שהם יהיו עוורים למלוא המשמעות של מיניותם והמיניות בכלל.

הריון אינו רק דבר שמתכננים כשרוצים, שאיכשהו קורה כשלא מתכננים, או שיש להיזהר שלא בטעות יקרה. הוא אחד מפלאי הבריאה, אזור הדמדומים הבלתי נתפס שבין אי־הֱיות החיים להֱיותם. דווקא בעידננו הציני אנו חייבים לשחזר סוג של פליאה, אפילו יראה, מהעובדה שיחסי אישות יכולים להביא חיים חדשים לעולם. זה לא צריך להעסיק אותנו באופן ישיר בשעת המפגש האינטימי עצמו, אך הוא כן חייב להיות שם איפה שהוא ברקע, זכרון וידיעה שבהתקרבותנו לאזור המיני אנו נכנסים למה שמכונה "כבשונו של עולם" – תחום התהליכים העמוקים והמסתוריים ביותר בו אנו נהיים כביכול שותפים לבריאת העולם.

להנכחה מחדש של נושא הפריון במודעותנו יש יתרונות נוספים. אחד הבולטים שבהם הוא שהיא תזכיר לנו את הא־סימטריה העמוקה הקיימת בין גברים ונשים בכל הנוגע ליחסי אישות. השכחת הפריון יחד עם טשטוש ההבדלים בין המינים הביאו עמם גם עמימות לגבי העובדה הפשוטה, שאם וכאשר יחסים מובילים להפריה, אף ששני הצדדים הינם הורים באותה מידה, רק אחד מהם נכנס להריון… לדבר זה יש השלכות רבות, בראשן שהוא שם את האישה בעמדה פגיעה יותר, שכן פוטנציאלית היא עשויה למצוא עצמה מתמודדת עם ההריון לבד. לדבר זה מקרין בתורו גם על ההבדלים בין הגבר והאישה בתוך הקשר עצמו, כמו למשל נטיית האישה לחפש קשרים לטווח רחוק יותר, שאינה לגמרי מובנת במציאות בה ממעיטים במשקל ההבדלים בין המינים. תרבות שבה הזיקה בין יחסי אישות להריון תהיה נוכחת יותר תייחס יותר משקל גם להבדלים בין גברים ונשים.

יתרון נוסף להנכחתו של מישור הפריון הוא שבכוחו לתרום למישור הקודם, המיניות כתקשורת זוגית, וזאת בשני אופנים. הראשון הוא הנכחת העתיד בתוך ההווה. נושא הפריון מזכיר לנו שההווה נע אל עבר העתיד. שהעתיד שעדיין לא נולד נמצא בעיבור בתוך הרגע ההווה. דבר זה מכריח אותנו לחשוב לעומק יותר על הזוגיות שלנו. הוא מעורר אותנו למשל לשאול לא רק "האם טוב לי עם בן הזוג כרגע", אלא גם "האם אני חושב שיהיה לי טוב אתו בעתיד?" לא רק, "האם זהו בן זוג המתאים לי", אלא גם "האם הוא יהיה הורה טוב לילדיי?" שאלות אלו אינן חשובות רק לעתיד אלא להווה עצמו: הן מהוות אמות מידה רציניות ועמוקות יותר כדי לבחון באמצעותן את טיב היחסים שאנו נמצאים בהם עכשיו.

לבסוף, זכרון רובד הפריון יכול לתרום למישור הזוגי גם דרך הרעיון של הפריה נפשית – המודעות לכך שיחסי אישות אינם רק חוויה זוגית אלא כביכול 'מולידים' משהו חדש בין בני הזוג. כאשר זוג מקיים יחסים בזמן שמסיבה זו או אחרת אין בו אפשרות של הריון, אין זה אומר שהזיווג ביניהם עקר וחולף. כאשר מודעים לכך שמיניות ופריון קשורים קשר אדוק, מרגישים שהקשר נוכח תמיד. גם כשהפריון לא מתקיים באופן פיזי הוא עדיין יכול להתקיים בצורה רוחנית כהפריה הדדית רגשית בלבבות בני הזוג.

מכל הבחינות הללו, קומת הפריון מתחילה לטפטף לתוך פירמידת המיניות מודעות למשהו הנח מעבר להוויה הארצית הרגילה שלנו, משהו רוחני ולא לגמרי הגיוני. אך הפירמידה עדיין קטומה עד שלא נניח עליה את הקומה הרביעית והאחרונה.

קומה ד': התפתחות רוחנית

אנו חיים בעידן מאד טכנולוגי ופרקטי, בו המונים יכולים לחיות את כל חייהם בתחושת מלאות מבלי להזדקק למילה רוחניות. ובכל זאת, למרות, ואולי בגלל, תרבותנו ההיפר־טכנולוגית, העניין ברוחניות, לגווניה השונים, מתעורר אצל יותר ויותר אנשים.

מהי רוחניות? אם רוצים הגדרה תמציתית שתקיף את שלל התופעות הנכנסות תחת כותרת זו, אני חושב שהגדרה טובה תהיה המרחב התודעתי הכללי שהנפשות הפרטיות יכולות להשתתף בו והמרומם אותן לדרגות התפתחות גבוהות יותר. אם כל נפש היא באר, הרי שהעולם הרוחני הוא כמו מאגר מי התהום המשותפים מהם כל הבארות יונקות. אם כל נפש היא מסוף מחשב, הרי שהרוחניות היא רשת האינטרנט אליה כולם מתחברים. רק שבניגוד למי תהום או לאינטרנט, שלא בהכרח נחווים כמרוממים אותנו, המרחב הרוחני הוא דבר שדווקא עושה זאת, שמסייע לנו להתעלות מעל הקיום הגופני והארצי שלנו ולחזק את הרבדים היותר גבוהים, מפותחים ומוסריים שלנו.  

גם לנושא המיניות יש רובד רוחני. זוהי הקומה הרביעית של הפירמידה, התפקיד הרביעי שהמיניות ממלאת בחיינו: יכולתה לשמש כאמצעי להתפתחות רוחנית של שני בני הזוג. האופי המיוחד של המיניות, היותה חורגת מכל תחומי החיים הרגילים של עבודה, לימודים ובילויים חברתיים, נגיעתה בקצוות החוויה והחיים, כל אלו הופכים אותה לאמצעי אפשרי להתקרבות לשורשיים הרוחניים שלנו, בכמה רמות: לשורש הרוחני האישי שלנו בתוכנו; לשורש הרוחני המשותף שלנו ושל בן זוגנו; ולשורש הרוחני של המציאות כולה, לאלוקים.

דתות ותרבויות רבות זיהו משמעות רוחנית ומיסטית לחיי האישות. בתוך הללו, היהדות ובפרט תורת הנסתר שלה, הקבלה, תופסות מקום מיוחד במשמעות המיסטית שהן מעניקות להם. מגילת שיר השירים, שברמת הפשט עוסקת כולה ביחסים אינטימיים, מתוארת בתלמוד כ"קודש הקודשים" של התנ"ך, החדר הפנימי והמקודש ביותר שלו, ובתנ"ך עצמו קודש הקודשים שבבית המקדש משווה ל"חדר מיטות" רוחני, נקודת ההשקה בין העולם הזה לאלוקות. האמירה מרחיקת הלכת ביותר בנושא נמצאת בספר הזוהר, הקובע שכאשר גבר ואישה מקיימים יחסים בקדושה ובטהרה הם מתדמים לזיווג המיסטי העליון שבין הבחינה הזכרית והנקבית שבאלוקות, המכונות "הקדוש ברוך הוא" ו"השכינה". אם החיבור הארצי היא שיקוף של מהויות ותהליכים רוחניים הרי שהוא מאפשר לנו לגעת בהם באופן כלשהו ולהפוך אותם לחלק מהווייתנו.

הרובד הרוחני של המיניות מלכד יחדיו את שלושת המישורים הקודמים, עד שניתן לראות את כולם כמכינים את הקרקע וכמובילים אליו. מישור הפריון משיק אליו בצורה הברורה ביותר. תיארנו לעיל את מישור הפריון כ"שותפות במעשה בראשית", העובדה שאנו כביכול מצטרפים לבורא ביצירת חיים חדשים. דבר זה כמו מושך לתוך המציאות אור אלוקי רוחני ממקום נעלה ממנה. גם במישור התקשורת הזוגית קורה משהו דומה: בהתקשרות הנפשית עם בן הזוג מתחולל פלא מעין טלפתי, מיתר נסתר הנמתח בהיחבא בין שני לבבות. בחיבור זה יש בו ממד מיסטי שכמו מנכיח ביניהם משהו הנעלה משניהם ומאחד אותם. לבסוף, אפילו ביחס לרובד הסיפוק המיני, עם כל היותו לכאורה הכי ארצי ומרוחק מהרובד הרוחני, יש צד של סגירת מעגל ביניהם: תחושת ההתאיינות הנלווית לחוויית העונג היא מעין בבואה ארצית של חווית הדבקות בשורש הרוחני שלנו. היא יכולה להיות שיא הרגשת האני, אך גם שיא הרגשת היציאה ממנו, ובמודעות נכונה יכולה להיות חלק מעבודה רוחנית פנימית. 

לבסוף, המישור הרוחני אינו רק שיאה של הפירמידה, אלא במובן מסוים גם הלב הפועם המחייה אותה. ברגע שמסתיים הטיפוס במעלה הפירמידה יכולה להתחיל זרימה חדשה מטה של מים חיים וממריצים, המשיקה מחזור של "רצוא ושוב" אנרגטי בין הקומות המחדש תדיר את המבנה כולו. העיניים הרוחניות שאנו רוכשים בקומה העליונה מאפשרות לנו לגשת מחדש אל כל הקומות שמתחתיה – לקבל השראה ועידוד לגידול ילדינו, להפגין רגישות ואכפתיות כלפי בני זוגנו, ואפילו להעריך כל פעם מחדש, מתוך רגש של הודיה והכרת הטוב, את העונג והסיפוק שאנו זוכים להם במישור הארצי.

עולמו הרוחני של האדם הוא מאד אישי וחשאי. כל אדם ניגש אליו וחווה אותו אחרת, ואף בעוצמות ואופנים משתנים לאורך פרקי החיים השונים. אך שרטוט רובדי המיניות אינו שלם בלי הרובד הרוחני שלה, קודקוד הפירמידה שכמו משיק לשמיים ונפתח אליהם. ניתן לראות את הצגתו כהדלקתו של נר בראש מגדל, כאשר לכל אחד שמור מרחב הבחירה האישי כיצד להתייחס אליו.

הפירמידה ההפוכה

להשלמת דיוקנה של פירמידת המיניות אבקש להסב את תשומת הלב לתנועה פנימית מסוימת שהולכת ומתרחבת בה ככל שעולים בה.

ככל שמטפסים במעלה הפירמידה ניתן לזהות התרחבות הן במספר הנפשות הפועלות המצטרפות לתמונה, הגדל בהדרגה מ-1 עד 4, והן בתודעת הזמן, הצומחת מעיסוק ברגע החולף אל תודעה אל־זמנית, כדלקמן:

במישור הסיפוק וההנאה ישנו רק אדם אחד עליו אנחנו חושבים בהקשר לאקט המיני – אנחנו. גם אם אדם אחר מעורב במעשה, הוא, סיפורו ועולמו הפנימי אינם באמת מעניינים אותנו. הוא אמצעי לסיפוק היצר שלנו. גם אם שני הצדדים מתייחסים כך אחד לשני, עדיין כל אחד מהם הוא יחיד העסוק בעצמו, שהשני אינו אלא אובייקט עבורו. בנוסף, מה שרובד זה מעניק הוא סיפוק ארעי הממוקד ברגע ההווה, נקודה אחת בזמן שמייד חולפת.

במישור השני, המיניות ככלי לתקשורת זוגית, נשברת מחיצת האגו בין שני הפרטנרים, בן הזוג אינו נתפס כאובייקט אלא כסובייקט, ובני הזוג הופכים לשניים במלוא מובן המילה – שני בני אדם שלמים שכל אחד מהם מושקע נפשית בעולמו של השני. במישור זה בן הזוג אינו רק אמצעי לחוויה אנוכית, אלא מתקיים אתו קשר משמעותי שיש בו נתינה וקבלה, מעורבות רגשית ויצירת רקמת חיים משותפת. התרחבות זו הולכת יחד עם התעלות מעל החוויה הרגעית ותפיסת האדם השני, ועצמנו, כנעים בתוך ציר הזמן, כבעלי עבר ועתיד שיש להתחשב בהם.

במישור השלישי אנו עוברים מתחום השניים לתחום השלוש: מתוך הניגודיות המשלימה של שני בני הזוג מגיע אדם חדש לעולם, שלא היה יכול להתקיים ללא החיבור שלהם. אדם זה הוא מצד אחד ישות נבדלת ועצמאית, ומצד שני – באורח פלא שלא מפסיק לרתק ולספק לנו שעשוע – הוא גם מזיגה של שני הוריו. בבואו הופכים השניים מזוג למשפחה (העשויה להתרחב עוד), ואדם נוסף מתחיל את מסע חייו. בכל הנוגע לממד הזמן, הולדת הילד מריצה את המבט קדימה אל העתיד ובמובן מסוים אף אל הנצח, שהרי לגבי כל ילד קיימת אפשרות לאינסוף דורות שעוד יצאו ממנו.

לבסוף, ברובד הרביעי מונכחת דמות רביעית ל'משפחה' הזו – האל שברא את כולם, מקיימם ושוכן ביניהם. רביעייה זו משתקפת במימרה מפורסמת מהתלמוד, המדברת על כך שישנם "שלושה שותפים ביצירת האדם: אביו, אמו והקדוש ברוך הוא". אם סופרים גם את האדם עצמו שנולד, הרי שלפנינו תיאור של ארבע נפשות פועלות בדרמת ההולדה. החיבור למישור זה מעלה אותנו לגמרי למעלה מהזמן, נוגע באחדות האל־זמנית המחברת את כל הדברים הנפרדים וממנה יכולים דברים חדשים להתהוות.

משמעות תנועת ההתרחבות הזו היא שמודל הפירמידה שלנו טעון שיפוץ והשלמה מסוימים. דימוי הפירמידה מוצלח כשאנו חושבים על המיניות במונחים כמו של פירמידת הצרכים של מאסלו – כמתחילה מדברים מוצקים מוחלטים וכלליים ומשם מטפסת לדברים יותר עדינים, אישיים ו'דקים'. אך אם אנו מסתכלים על סולם המיניות מנקודת מבט רוחנית יותר הרי שהתמונה מתהפכת: סיפוק היצר וההנאה הם במהותם דברים קטנים מאד, התקשורת הזוגית מרחיבה את שדה ההתייחסות שלנו, וכן הלאה עד לחיבור רוחני עם הנצח והאינסוף. כדי לשקף תמונה זו הרי שעלינו לדמיין מעין פירמידה הפוכה, רוחנית, הניצבת על קודקודה ועולה ומתפשטת מעלה. ניתן לדמיין פירמידה זו כמו שורה על גבי הפירמידה הגלויה, הקרנה כלפי חוץ של פנימיותה.

פירמידה כפולה זו, היוצרת מעין מגן דוד שהמבט יורד ומטפס לאורכו, מספקת לנו את הדיוקן השלם הטוב ביותר של המיניות האנושית, המתייחס הן לכל רבדיה וכן לכפל הבחינות של מי מהן היא החשובה ביותר.