תגית: תורת הנפש

נתינה היא אמנות של הליכה על חבל דק, איזון בין ענווה והקשבה לבין התנשאות חיובית מעל המקבל. הפתיחה לפרשת אמור מעניקה לנו כמה רמזים כיצד לגשת לכך.

המאבק הנצחי בין החמץ והמצה מתחולל בתוכנו: החמץ הוא האני הנפוח והמצה היא הפיכת האני לאַיִן. אבל בעומק הסיפור של פסח אינו של ביטול האני, אלא של הוצאתו לחירות של אני פנימי וגבוה יותר…

לכל אדם יש משפחה של נשמות אליה הוא קשור במיוחד, שבט רוחני אליו הוא משתייך. מימושנו העצמי כרוך בהתחברות לשבט שלנו ולברכה שהוא קיבל.

יעקב הוא כל אחד מאתנו, ורחל ולאה הן הפנים הגלויות והנסתרות של בן זוגנו. סיפורם הוא הסיפור הזוגי של כולנו. כולנו מתחתנים עם רחל וקמים בבוקר עם לאה.

מה אתם מעדיפים להיות – נר עדין ושברירי שהרוח מכבה בקלות, או מדורה גדולה שהרוח רק מחזקת ומעצימה אותה? אם תשאלו את רבקה, היא תסביר לכם שזה לא סותר.

האם חייבים קודם להתאהב ואז להתחתן, או שמא אפשר גם להפך – להתחתן ורק אז להתאהב? על גישה מהפכנית לרעיון האותנטיות שהתגלתה במקום לא צפוי…

הדימויים הם דם הנפש, אך דמנו נעכר על ידי דימוייו החיצוניים והמבולבלים של עידן המסך. כדי לשקם את הכוח המדמה שלנו עלינו לשוב אל מסורת האגדה של ספרינו הקדושים. לכשיבורר דמיוננו, ינבעו מאיתנו מחדש הדימויים כנבואה.