אל תוך הפלא, פרק 3: לבד בקומה העליונה

הפרק השלישי בסיפור התשובה שלי. לפרק א | לפרק ב

פרק ג

לבד בקומה העליונה

בחופש הגדול שבין כתה א' ל-ב' עזבנו את הדירה הקטנה והאפלולית בתל-אביב, ועברנו לבית דו-קומתי גדול ומואר בשכונת מגורים ירוקה ליד רמת-גן. נפרדתי לשלום מהמנוף והים האהובים שמול חלוננו ובירכתי בחשדנות את גגות הרעפים האדומים שנשקפו מחלוני החדש.

הבית שיקף בזעיר-אנפין את השכונה החדשה כולה. לעומת הרחוב התל-אביבי הצר ומלא רעש המכוניות, היתה השכונה הפרברית רחבת ידים ושקטה, והיה ניתן לטייל בה לבד ולסוע באופניים בחופשיות. באותם ימים היו בה גם הרבה שטחים פתוחים ומגודלי צמחיה שהזמינו לצאת בהם למסעות מחקר ולעבור הרפתקאות דמיוניות, דבר שלא היה בעיר ושקיבלתי בברכה (היום מכוסים אותם שטחים ברחובות ובתים; מרחב הדמיון וההרפתקאות מצטמצם מדור לדור).

חלק מבתי השכונה היו וילות עם גגות רעפים, כמו שלנו, וחלקם בנייני מגורים עם דירות קטנות. חלוקה זו סיווגה את תושבי השכונה לשני מעמדות כלכליים ברורים, ומיקמה אותנו בגבוה מביניהם. חלוקה אחרת, שחצתה את החלוקה הכלכלית, היתה בין דתיים וחילונים. כמחצית מתושבי השכונה חבשו כיפות סרוגות. מדי יום ששי אחרי הצהרים היה ניתן לראות אותם, משפחות משפחות לבושות לבן, צועדים בחגיגיות מיסתורית לבית הכנסת בקצה השכונה.

באותו הזמן בו עברנו דירה התגייסה אחותי הגדולה לצבא, ולמעשה עזבה בכך את הבית. גם אחותי השניה היתה כבר בגיל תיכון, והרבתה לצאת, בטרם התגייסה ועזבה אף היא. כך מצאתי עצמי, זמן קצר לאחר כניסתנו לבית החדש, הילד היחיד בבית. אבי היה עובד וצופה בטלויזיה בקומה הראשונה, אמי עבדה במרתף, ולרשותי נותרה הקומה העליונה כולה, שוממה מאדם, להתהלך בה ולמצוא לי עיסוקים. חלק גדול משנות התבגרותי בגילאי היסודי והתיכון עבר עלי כך, לבד בקומה העליונה.

* * *

כתה ב' הינה שלב מוקדם יחסית להשתלב בבית ספר חדש, אך עצם ההצטרפות המאוחרת לחברה לא מוכרת נוטעת בילד חווית פירוד בסיסית מסביבתו. כך לפחות היה אתי. הידיעה שכל בני שכבתי גדלו ביחד בשנות הגן וכיתה א', נעצה בי את החוויה שלעד אשאר מחוץ למעגל שלהם. לא משנה כמה ארוץ אחריהם, הרגשתי, לעולם לא אוכל לחצות את הר חוויות הילדות המפריד בינינו.

לחיץ זה הצטרפו פערים נוספים בין משפחתי לבין החברה הפרוורית, שהחלו להתגלות זמן קצר לאחר הגעתנו. הורי הכירו לי את אחת הבנות שתהיינה בכיתתי, בת של חברים. שמחתי שביום הראשון ללימודים לפחות אכיר מישהי אחת, וביקשתי לשבת לידה. היא הסכימה, אך לא לפני שראיתי בפניה היסוס. רק כאשר החלו הלימודים גיליתי את הסיבה לאי-הנחת שלה: בין ילדי השכונה החדשה, הסתבר, אין מקובל שהבנים והבנות ישבו ביחד. בכלל, הבנים והבנות לא כל-כך דיברו ביניהם, אלא התגודדו במחנות נפרדים. בבית הספר בו למדתי בתל-אביב לא נודעה שום מתיחות כזו בין בנים ובנות, ואדרבה, היו לי יותר חברות מחברים. לכן לא יכולתי להבין את החלוקה הזו למחנות, או מדוע, כאשר פגשתי ברחוב את אחת מבנות כיתתי וברכתי אותה לשלום, היא השפילה מבטה והחישה צעדיה. רק שנים רבות מאוחר יותר יכולתי לנקוב בשמה של הסיבה לפער זה: החברה בשכונה הפרוורית היתה שמרנית יותר מהחברה התל-אביבית, ובחברות שמרניות שורר פירוד גדול יותר בין בנים לבנות.

בהדרגה הסתבר שביתינו יוצא דופן בתחומים נוספים. אבי, התחלתי להבין לראשונה, הוא אדם מפורסם שאנשים מכירים מהעתון ומהטלויזיה, ואותי מזהים כ"בן שלו". שני הורי לא עבדו במסגרות פורמליות כשאר ההורים: אבי היה כותב, אמי מאיירת, והם לא עבדו בשעות מסודרות אלא היו אדונים לזמנם. כל האוירה בביתינו היתה שונה מאצל אחרים. היו אצלנו תמונות עירום, ופסלי אלילים אפריקאיים, ואבי היה מתלבש מיוחד: הוא תמיד לבש קסקט, הלך פעמים רבות עם גלביה ערבית, וענד תכשיטים מקוריים כמו שרשראות חרוזים ועדליונים משן של חזיר בר או של תנין. בניגוד לכל שאר המשפחות בשכונה לא ציינו בביתינו אף אחד מהחגים. מעולם לא ערכנו סדר פסח, הדלקנו חנוכיה או צמנו ביום כיפור, ואפילו סעודות שבת לא ערכנו. כשהורי בנו את הבית החדש, הם בחרו במפגין שלא לשים מזוזות בדלתות, כולל בדלת הכניסה. לא ידעתי קודם לכן מה זו מזוזה או שמתי לב שבכל מקום יש אותן, אך כעת כשאבי הצביע בגאוה על משקוף הכניסה הריק בסיורים שערך לאורחים ("אין מזוזה, רואים? אצלנו אין חצי-חצי, או שמאמינים או שלא!"), נעשיתי מודע לכך לראשונה. כל הדברים האלו הפכו אותנו לעוף מוזר יחסית לשאר הסביבה, דתיים וחילונים גם יחד.

אין לקבל רושם מוטעה לגבי המפגש שלי עם החברה הפרוורית: תוך זמן לא-רב הצלחתי להשתלב באופן משביע רצון בסביבתי החדשה ורכשתי חברים טובים. אך העובדה כי הצטרפתי שנה לאחר רוב התלמידים, לצד הפערים התרבותיים בין בתינו לבתים האחרים, הותירה רושם שליווה אותי כל שנות התבגרותי, כמין תעוקה עמומה בירכתי לבי: אינני שייך לכאן; אני נאלץ להשתלב פה בין כולם, אך מקומי במקום אחר, ויום אחד אגיע אליו.

* * *

אין הרבה מה לספר על שנות היסודי. הייתי בינוני בלימודים, גרוע בספורט ומעולה בציור. גדלתי על מלחמת הכוכבים, אי.טי ואינדיאנה ג'ונס, על ההוביט, נארניה והסיפור שאינו נגמר, על סופרמן ובאטמן וספיידרמן. מחברותי היו מלאות איורים של חיזרים, רובוטים, גיבורי-על ולוחמים. ניסיתי להיות ליצן הכתה ולפעמים גם הצלחתי. התאהבתי בילדות מהכתה והסתובבתי תחת המרפסת שלהן. אהבתי לחלום בהקיץ שאני מציל את הילדה הכי יפה בכתה מחוטפים מרושעים והיא מתאהבת בי. הייתי ילד רגיל.

היו רק שני דברים שהתרחשו בשנות היסודי נוגעים לסיפור שאני מגולל כאן ויש להתעכב עליהם.

בתחילת כתה ג' נרשמתי לחוג מחשבים. השנה היתה 1982 וטרם היה מחשב אישי בכל בית, לכן לא ידעתי מה זה בדיוק מחשב או מה זה ללמוד מחשבים. אבל זכרתי שאמי אמרה ש"מחשבים הם העתיד", והיה למלה צליל מודרני, אז ביקשתי שירשמו אותי. ההיכרות עם עולם המחשבים היתה מפתיעה ומאתגרת, אך חשוב מכך, היא שימשה עבורי פרוזדור לטרקלין רחב הרבה יותר: השפה האנגלית. משום מה, למרות שפחדי מכשלון הבריח אותי שוב ושוב מחוגים שתבעו ממני לפתח מיומנויות חדשות, האנגלית לא הרתיעה אותי אלא להפך, משכה אותי אליה בחבלי קסם.

המלים הראשונות שלמדתי היו המלים ממקלדת מחשב הספקטרום – go to, save, load, let – אך במהרה רכשתי מלים נוספות. אמי ישבה עמי שעות, לימדה אותי את כללי הגיית האנגלית, מקרים יוצאים מן הכלל, ביטויים ופתגמים – ואגב כך הדביקה אותי באהבתה לשפות בכלל ולאנגלית בפרט. התחלתי להאזין למלים של תוכניות הטלויזיה תוך קריאת התרגום. קראתי כל שלט באנגלית שיכולתי וניסיתי לדבר באנגלית עם כל מי שיכולתי (ומכיוון שהורי הרבו לארח חברים מחוץ-לארץ היו לא מעט הזדמנויות לכך).

כך ארע, שכאשר עליתי לכתה ה' והחלו לימודי האנגלית בבית הספר, כבר ידעתי לקרוא ולדבר יותר משאר הילדים. לאחר מספר שבועות בהם ישבתי בשיעורים והשתעממתי, עלתה – אם מצד המורה או הורי אינני זוכר – הצעה מקורית: שאהיה פטור משיעורי האנגלית, כולל שיעורי הבית, ובלבד שאבלה את שעות השיעורים בקריאה בספרים באנגלית, וכמובן אגש למבחנים. כמעט לא האמנתי כשבישרו לי על כך. היתה זו מתנה חלומית, הגדולה ביותר שיכולתי לקבל. בבת אחת מקצוע שלם הוסר מעל כתפיי, ואף שלא הייתי מהתלמידים המצטיינים בשכבה, זכיתי פתאום למעמד מיוחד, חסר משנה וחסר תקדים: תלמיד יליד הארץ הפטור מלימודי האנגלית.

עד היום אני שואל את עצמי אם היתה זו החלטה טובה מצד המבוגרים. מצד אחד, בזכות הפטור מהלימודים וההתרכזות בקריאה, התקדמתי בקצב מהיר הרבה יותר משל חברי לכתה. בעודם יגעים על לימודי הדקדוק המסורבלים אני פשוט קראתי ספר אחר ספר, והאנגלית שלי השתפרה במהירות מתוך מפגש ישיר עמה כשפה, לא כמערכת כללים. מצד שני, ברור לי היום שלהפלייתי מהכתה בשיעורי האנגלית היתה גם השפעה הרסנית על חיי. שכן היה זה אז שהחל לנבוט בקרבי, כשיח קוצים, רגש הגאווה הנורא שהיה עתיד לצמוח פרא סביב לבי במרוצת השנים הבאות.

ידיעת האנגלית, לצד כשרון הציור שהיה לי, הושלכו לקלחת המבעבעת של הרגשת הנבדלות והייחוד מבית, וחיש קל זינק מתוכה צלם אפל של ילד-על, ילד-אל, המטיל צל על כל. והילד הזה היה אני. כך חישב לבי: אם אני יודע אנגלית טוב מכולם, סימן שקורצתי מחומרים נעלים מהם. אם גם באתי מבית מיוחד, גם ניחנתי בכשרון בלתי רגיל בציור וגם אני בעל קליטה מהירה שאין כמותה לשפות אחרות, הרי שודאי אני אדם מיוחד ומרומם משאר הילדים בשכבת גילי.

רגש העליונות הזה היווה נדבך מהשקפת העולם הבאה, שאט אט התגבשה במוחי: החברה הישראלית אינה אלא פרובינציה תרבותית של התרבות הכללית, שמרכזה הארצות דוברות האנגלית. רוב האנשים יכולים להסתפק במעמד זה, בהיותם מוגבלים ממילא ביכולתם להתערות בתרבות הכללית, בשל קשיי השפה. אך אני שייך לזן מיוחד של אנשים, שנועדו לגדולות יותר. מעבר לכשרונותי הרבים, ניחנתי גם בחושים אנינים להתמצא ברזי התרבות הכללית. אי לכך, מקומי איננו כאן עם אנשי הפרובינציה, אלא שם, במרכז השוקק של התרבות העולמית. עצם שמי הלועזי "ניל" מייעד אותי לשם. ולשם גם אגיע. ברגע שרק אוכל אהגר לאחת ממדינות אלו, אתפרסם שם כאמן, אמחק את זהותי הישראלית והיהודית ואהיה לאיש העולם הגדול.

רגע שיא בהתהוותה של הסתכלות זו ארע בכתה ז', כאשר הצלחתי לסיים רומן שלם באנגלית מתחילתו ועד סופו ("רצח על האוריינט אקספרס", מאת אגאתה כריסטי. ליתר דיוק, דמיינתי שקראתי את כולו; למעשה לא הבנתי מלים רבות, אך ברוב יהירותי לא בדקתי את פשרן במילון אלא השלמתי משכלי ודמיוני). סיומו של הספר היה רגע של חירות עילאית עבורי: מעתה אני חופשי מאזיקי השפה העברית הכובלים אותי לפרובינציה הישראלית. אני צעיר מדי מכדי לעזוב את ישראל, אך במישור הרוח בריחתי יכולה להתחיל.

באותו רגע גמלה בלבי החלטה, שהייתי עתיד לדבוק בה במסירות ולהפר אותה רק שנים רבות מאוחר יותר. מעתה, נדרתי בלבי, אני חדל לגמרי לקרוא ספרים בעברית וקורא אך ורק שפות זרות. העברית היא שפת העבר, האנגלית סף העתיד. עלי להכין עצמי לבריחה הגדולה מישראל.

* * *

תחושת תלישותי מהארץ ושייכותי לארצות המערב קיבלה הד ואישור בלתי צפויים בדמות סדרת חלומות שהחלה לפקוד אותי בשנים אלו, שהמשותף לכולם היה שהם התרחשו ביער.

היה זה יער מסוג שאינו קיים בארץ, יער אירופאי מובהק. טרם ביקרתי אז באירופה ולא ראיתי בעיני את יערותיה, אך הכרתי אותם במעומעם מספרים ותמונות, והם היו ביתם של הפיות, הגמדים והשדונים של ספרי האגדה שכה אהבתי. היער היה רחב ידיים, עב גזעים וגבה צמרות. עלוותו היתה צפופה, ורק אלומות אור מועטות הגיעו לקרקעיתו האפלולית, משוות לו מראה מעט תת-ימי. אוירו היה ספוג בריח עשיר של צמחיה. הוא היה בה-בעת פראי ואצילי, ושרר בו שקט, שקט עמוק ורחב שאין בעולמנו.

בחלומותיי הייתי תמיד בן בית ביער. הייתי גר בבתי עץ הבנויים בצמרות העצים ומחוברים ברשתות גשרים. הייתי מטייל בין העצים, מטפס עליהם, קופץ מעץ לעץ באמצעות חבלים שהשתלשלו מהצמרות. פעמים רבות הייתי חלק מקהילה או עם שלם החי ביער. פעם אחת חלפו עלי שנים רבות ביער בחלום אחד, בהן התבגרתי, הקמתי משפחה וחייתי חיים מלאים, עד שהיה לי קשה להתעורר ולקום לבית הספר.

יער החלומות גילם עבורי את החוויה שאני גוֹלה כאן. הרגשתי שהוא ביתי, כאילו גרתי בו פעם בגלגול אחר. אך דבר בארץ ישראל לא הדהד אותו.

חלומות היער ליוו אותי שנים רבות, עד שנותי כסטודנט. בחלום האחרון שאני זוכר ממנו התפתל בין שביליו הכביש המוביל לאוניברסיטה העברית, וענפיו פלשו למסדרונות הקמפוס והשליכו בהם עלים.

יער החלומות (צילום אילוסטרציה...)

* * *

הדבר המשמעותי השני משנות היסודי היה בר המצוה שלא עשיתי.

הורי לא עודדו אותי להמנע מעשיית בר מצוה באופן פעיל, ואבי אף אמר לי שהוא יכבד כל בחירה שלי. אך כאשר הכרזתי ברוב חגיגיות שאיני מתכוון לעשות בר מצווה ניכרת היתה רווחתו. למרות שהחלטתי המשיכה באופן טבעי את אורח החיים של הוריי, אני מצדי חשתי שאני מבצע אותה באופן עצמאי. אין חצי-חצי, הכרזתי באוזני כולם את תפיסת העולם שלי. או שמאמינים או שלא, ואין בכוונתי לעשות ולומר דברים שאינני מאמין בהם!

בעוד כל בני שכבתי החלו להערך לטקסי בר המצווה, עמדתי אני מנגד, משתומם נוכח ביקוריהם אצל רבנים, לימוד טעמי המקרא ושינון פרשת השבוע. לא שיערתי קודם לכן עד כמה חברי החילוניים קשורים לעניינים דתיים כאלו. עוד יותר הפתיעה אותי העובדה שהימנעותי מטקס ההתבגרות הקולקטיבי עלתה לי בנידוי חברתי מסוים. פתאום החלו להסתכל עלי בעין עקומה, ופעם אחת אפילו הפטירו אלי בבוז, "איזה גוי אתה…". ברגע הראשון לא הבנתי מה אומרים לי. השימוש בביטוי זה כמלת גנאי היה זר לי לחלוטין.

כמובן שנכונותי לעמוד בפרץ הנידוי רק הזינה עוד יותר את גאוותי. בשיחת טלפון עם דודי מאמריקה סיפרתי לו על החלטתי שלא לעשות בר מצוה, והוספתי שאני "גאה בכך" שאני נמנע מלעשות דבר שאינני מאמין בו. דודי, אחיה הגדול של אמי, היה עבורי מופת חי להיטמעות בתרבות המערבית, ואחד האנשים שנתנו לי את ההשראה הגדולה ביותר לבריחה מהישראליות. הוא ואמי גדלו בבית דתי, אך שניהם עזבו את הארץ בגיל צעיר. בעוד אמי חזרה בסופו של דבר לארץ, אחיה השתקע בארצות הברית, שינה את שמו משמואל ל"סטיב", והיה בן בית לכל דבר בתרבות האמריקאית, כולל מבטא אמריקאי מושלם. הייתי בטוח איפוא שגם הוא יהיה גאה בי על החלטתי. אך הוא הפתיע אותי כשאמר, "לא הייתי מתגאה בכך, אבל יפה מאד שאתה נאמן לעקרונות שלך".

היה רק ילד נוסף אחד בשכבה לא עשה בר-מצוה, בן כתתי בשם נרי. נרי היה ילד שמנמן עם שיער נפוח, חכם מאד, שהגיע שנה קודם לכן מארצות הברית, שיחק כל היום מבוכים ודרקונים, ונחשב לחְנון של הכיתה. הוא ספג מכולם, כולל ממני, ירידות נוראיות על אופיו ומראהו. אני ואחד מחברי אף הגדלנו עשות והיינו מציירים קריקטורות מרושעות שלו ומפיצים אותן בכיתה. והנה, כעת מצאתי עצמי פתאום במחנה אחד עמו. העובדה כי נהיינו פתאום לצמד היתה מאוסה בעיני, ולא התכוונתי לשאוב ממנה, או להעניק לו בזכותה, אפילו טיפת נחמה. אילו הייתי החריג היחיד, חשתי, לפחות הייתי מיוחד. כעת, לא זו בלבד שנגזל ממני מעמד זה, אלא שמכל האנשים עלי למצוא עצמי בקבוצה אחת דוקא אתו.

שיאן של חגיגות בר המצוה באותה שנה היה הטיול למצדה, שבמרכזו עמדה להיות הנחת התפילין של כל בני המצוה על ראש ההר. אני זוכר היטב כיצד ישבנו בצד, נרי ואני, וצפינו בשאר בני השכבה. ברצינות ובריכוז הוציאו כולם את התפילין מנרתיקיהן, הפשילו את שרוולם ומיקמו את הקוביות השחורות סביב זרועם ועל ראשם. חלקם גם התעטפו בטלית. עבורי היתה זו הפעם הראשונה שראיתי תפילין במו עיני, והסתכלתי על המעמד בהשתוממות וניכור גמורים. לא יכולתי להבין את פניהם חמורות הסבר של בני כיתתי, שחשבתי שהכרתי, בעודם כורכים את רצועות העור השחורות סביב זרועם וממלמלים מלים מהסידור, או את ההתרגשות שמילאה את פני המורות. חומת זכוכית ניצבה ביני לבינם. במובן מסוים, היה זה טקס ההתבגרות הפרטי שלי, בו ניתוקי מהחברה והרגשת העליונות שלי התקשו והתקבעו.

בעוד בני הכתה היו עסוקים, הפניתי את ראשי והבטתי בנרי. מכונת התיוג החברתי המפרידה ומקבצת את ילדי בית הספר היסודי הינה כה נוקשה ואכזרית, שהיא יכולה לכלוא ילד בצינוק חברתי עד שאיש לא יראה אותו כילד יותר, אלא כמין חפץ אומלל שמותר להטיח בו כל עלבון או השמצה שהלב מתאווה להם. זה היה גורלו של נרי בכיתתנו. אך כעת כשישבנו יחדיו מובדלים משאר הכתה, עמדה לרגע המכונה מלכת, ובשקט שנפער יכולתי להבחין בו לראשונה. ציירתי עשרות קריקטורות שלו, אך מעולם לא הבטתי בפניו. מעולם לא שמתי לב, למשל, שיש לו עינים חומות, כמו שלי. נגד רצוני, נאלצתי להודות שיש לו פני-אדם. למעשה, הן הביעו סוג של שקט פנימי ויושרה גדולים משל רוב בני האדם. גדולים משלי.

לא דיברנו, אך אחוה סמויה נרקמה בינינו באותן דקות, ומצאנו עצמנו ממשיכים לצעוד זה לצד זה בשקט גם אחרי שמעמד התפילה החגיגי הסתיים ואחרוני התפילין חזרו לנרתיקיהן. עדיין בלי לדבר, בחרנו שנינו להיות בין היורדים ברגל בשביל הנחש במקום ברַכֶּבֶל. או-אז נשבר לפתע הקרח בינינו לגמרי, ובעודנו רצים במורד השביל המתפתל, בולמים את גלישותנו על האבנים הגדולות ומקפצים לאחרות, רחוקים מהילדים שמלפנינו ומאחרינו, דיברנו וצחקנו כמו זוג חברים הכי טובים. היו אלו דקות מתוקות ומיוחדות ביותר, בהן שנינו כמו הועתקנו לעולם בו החוקים החברתיים הנוקשים של היסודי אינם חלים. בלב הים החברתי הקר והאכזר של הילדוּת נברא אי של חום ואנושיות פשוטים, והשתוללנו בו ביחד חופשיים. מרגע לרגע יכולתי לראות את בטחונו העצמי של נרי גובר, בעוד הוא מעכל את העובדה שסוף סוף הוא רוכש לו חבר. אני רק יכול לשער איפוא כמה צורב היה עלבונו, כמה דוקר ופוצע, כאשר מיד בהגיענו למרגלות ההר הפניתי לו שוב עורף, שבתי למעגל חברַי הרגיל וחזרתי להתייחס אליו בבוז כבימים ימימה.

אם אתה קורא שורות אלו עכשיו, נרי, ומזהה עצמך מבעד לשם הבדוי: סלח לי. באמת היה לי כיף לרדת אתך בשביל הנחש.

25 comments

    1. ניר, אני מציעה שתחפש את נרי. זה מגיע לך ומגיע גם לו! תתנצל בפניו. הדבר יקל מאוד על שמניכם [בעיקר– עליך!]. אתה בודאי גם סקרן לדעת לאן החיים הובילו אותו.
      אגב, לא רק עיניים חומות יש לשניכם. גם אותן אותיות בשם הפרטי.
      בהצלחה!

      אהבתי

  1. כשבני הגיע לגיל בר מצווה גרנו בארצות הברית. אביו היה נגד בר מצווה בלהט גדול, ואני הייתי בעד. מעבר לנימוקים המהותיים (והיו לי כמה) טענתי שזה ביטוח נגד חזרה בתשובה. חוזרים בתשובה תמיד אומרים: אני אכלתי חזיר ביום כיפור, או אפילו בר מצווה לא עשו לי. גם בן זוגי וגם בני צחקו על הנימוק הזה. בסופו של דבר בני החליט שהוא רוצה בבר מצווה והיא היתה כל כך מרגשת ויפה.שאביו היה מאזין לקלטות שלה באוטו בנסיעות הארוכות לעבודה 🙂
    והאכזריות הזאת של חברת הילדים, איך אפשר להסביר אותה?

    אהבתי

    1. שלום מרית, וברוכים הבאים

      הצחקת גם אותי עם ה"ביטוח נגד חזרה בתשובה". מה אני יכול להגיד על זה? באמת מכל הילדים בכתה אני היחידי שלא עשיתי בר מצוה, והיום היחידי (עד כמה שידוע לי, ורק בינתים) ששומר מצוות. כך שאני לא יכול להתכחש לכך שיש אמת מסוימת ברעיון הזה. אך אני מפרש זאת מעט שונה. אני גם חושב שיהדות לחילונים או יהדות-לייט וכדומה פועלות כמין חיסון נגד חזרה בתשובה, אבל במובן שזה נותן תחליף שטחי לדבר האמיתי ויוצר את האשליה ש"היהדות לא זרה לי, אני מכיר אותה, למדתי" (ממש כמו שחיסון זה הפנמת רכיב מהחומר העוין כדי שמהערכת החיסונית תכיר אותו, תיערך נגדו, ולא תתפעל ממנו בפעם הבאה). זו אשליה מכיוון שהיהדות בעצם כן זרה לאותו אחד שעשה בר מצוה או למד קצת גמרא במסגרת שיעור העשרה, בדיוק כפי שהיא זרה ל'חילוני למהדרין' – רק שהראשון חושב שהוא מכיר אותה, והאחרון יודע שאינו מכיר אותה.

      כל מה שזה אומר זה שאותו אחד שגדל לגמרי בלי יהדות, כשסוף סוף יפגש אתה יהיה לו ברור שהוא לא יודע עליה כלום, ואילו זה שכן גדל עם קצת יהדות יצטרך לעבור תהליך מורכב יותר כדי להודות שבעצם הוא לא מכיר אותה באמת. ואכן יש המון חוזרים בתשובה גם כאלה, שבאים מבתים מסורתיים ועד דתיים לכאורה ממש, שפתאום קולטים שהם מעולם לא קלטו מה היא היהדות בעומקה, איזו מין התמסרות נפשית היא דורשת או מה היא יכולה להציע מבחינה רוחנית וגשמית (כמו אשתי למשל, שגדלה בבית דתי אבל רואה עצמה כבעלת תשובה לכל דבר).

      בקיצור, כל מה שרציתי להגיד הוא שאולי יש ביטוח חיים אבל אין ביטוח נגד החיים, והבן עוד עשוי להפתיע (וגם אתם עוד עשויים להפתיע עצמכם בתגובתכם אליו, כפי שלא ציפיתם שהבר מצוה תהיה כה יפה…).

      לגבי חברת הילדים: מה יש לומר? "יצר לב האדם רע מנעוריו". הגישה שאני נמנה עליה בחסידות גורסת שיסוד היסודות של החינוך הוא לחנך את הילד לרחם, החל מרחמים על בעלי חיים. שנזכה להיות רחמנים ולחנך את ילדינו לרחמים. שבוע טוב וחמישה-עשר באב שמח!

      אהבתי

  2. תגיד, החתימו אותך כבר מאיזו הוצאת ספרים על הספר הזה? כי זה נראה לי רב מכר…
    האומץ שלך להישיר מבט מול החולשות מרשים ונוגע ללב.

    ולמרית: האכזריות של חברת הילדים (ואולי של כל חברה בלי הדרכה מוסרית) מתוארת היטב ב"בעל זבוב": כל הנגנונים שבאמצעותם היא מתפתחת וכובשת כל חלקה טובה.

    אהבתי

    1. הוצאת רשימו עוד יכולה להרים את הכפפה…
      וניר – תודה רבה לך. באמת יפה, מושקע ונוגע.
      מחכים להמשך (וברוח הפרק: לסיום הרומן לפרטי פרטיו…)!

      אהבתי

  3. למרות שנסחתי את זה בצורה המצחיקה והפשטנית, נדמה לי שהתכוונתי לאותו דבר. חסך הוא מנוף לההפך ממנו. זה ברור. והיו לי גם טעמים אחרים להיות בעד. בני למד באותה תקופה בבית ספר שנדד בעולם, ובמסגרת לימודי ההכנה הוא למד את התרבויות שאליהן נסע. וכך יצא שידע המון על בודהיזם, וכמעט כלום על יהדות, פחות אפילו מהממוצע בגלל שלמד במסגרות אלטרנטיביות. היה לי חבל על הטקסטים שהפסיד, על לימודי התנ"ך, ועל רש"י שחשבתי שיאהב. ומעבר לכל חשבתי שזו הזדמנות – לא לקבל עול מצוות, כמו להתוודע לדת שלתוכה נולד, לנסח תחושה ועמדה כלפיה. מובן שאי אפשר להכיר שום דבר לעומק בכמה חודשים, אבל כן אפשר לקבל תחושה של מה כן ומה לא ומה עוד. ומעבר להעדפות האישיות שלי (שיושבות בין השאר על פצע חזרתו בתשובה של ידיד יקר שהתחיל לדבר בדיקלומים כמו "כל יהודי מאמין בהשם") ברור שכל אחד מבני חופשי לבחור את הדרך המתאימה לו. אבל באשר לבני הגדול לפחות, אני לא רואה חזרה בתשובה בכדור הבדולח שלי. לא בגלל החיסון, פשוט חסר לו גן רלגיוזי ויש לו נקודות משען משלו בעולם.

    אהבתי

  4. ובאשר לחברת הילדים, לא מאמינה שיצר לב האדם רע מנעוריו. ומכירה גם ילדים רבי חמלה. אם אני צריכה לנחש זה קשור דווקא לדומיננטיות של המבנה החברתי, למין מנטליות אכזרית של עדר. ואני לא מאמינה שהיהדות היא חיסון נגד זה. אני חושבת שגם בה יש מקום למנטליות עדר משלה.
    ודוד, בעל זבוב רחוק מלהיות אורים ותומים בשבילי או תיאור מוסמך של המציאות. הוא חד ממדי מדי בשביל זה.

    אהבתי

  5. שלום ניר, שבוע טוב,

    תודה רבה לך על פוסט רגיש ויפה מאוד, אהבתי מאוד את המחשבה שלך שאולי יש ביטוח חיים אבל אין ביטוח נגד החיים.יכולתי להזדהות עם חלק מהדברים (המשיכה לאנגלית ותחושת הניכור מהישראליות) ועם חלק לא, אני דווקא התעקשתי לעשות בר מצווה בבית בו היה "ברור" שלא עושים:) ישר כוח!

    אני מסכים שהיהדות אינה "באמת" מוכרת לנו (דתיים וחילוניים יחדיו). בספר מאוד מעניין שנתקלתי בו לאחרונה (ואפשר להשיג בחנות הולצר ספרים בירושלים) נתקלתי במחשבה הבאה, רגע גילוי התורה בהר סיני היה גם הרגע בו החל "כיסוי" האמת שבתורה כדי שהתורה האמיתית לא תזיק או תפגע בבני ישראל. הספר נקרא Cannabis Chassidis – The Ancient and Emerging Torah of Drugs by Yosef Leib 2009

    אהבתי

    1. שלום וברוכים הבאים,

      אני שמח שנהנת, ותודה על התגובה.

      תמיד הוסבר שמעמד הר סיני היה ה'חתונה' בין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא, אך החסידות חידשה שהיה מדובר רק בשלב הקידושין/אירוסין של החתונה. בשלב זה הזיווג עדיין אסור, ולכן כל האורות הגבוהים של פנימיות התורה הוענקו לעם ישראל רק באופן של אור מקיף השורה ממעל, כמו טבעת קידושין סביב האצבע. לעתיד לבוא נגיע לשלב הנישואין של החתונה, ואז האורות המקיפים יחדרו לתוכנו ויהפכו לאור פנימי.

      ההתחלה של הלעתיד לבוא המשיחי והדרך להגיע אליו היא תורת החסידות בעצמה, אבל מהנסיון שלי לא צריך לעשן קנביס בשביל לחיות אותה:) (אלא אם כך אתה מפרש עש"ן כראשי תבות עולם-שנה-נפש, ואז בהחלט ראוי לחיות את החסידות בעולם בשנה ובנפש…).

      כל טוב!

      אהבתי

  6. לגבי הנחת התפילין במצדה – סליחה על הבורות, אבל מעניין אותי האם גם היום מציינים את בר-המצוה בצורה דומה בבתי-ספר שאינם מוגדרים דתיים? נדמה לי שגם התפילין וגם מצדה זה קצת פאסה…

    אהבתי

  7. ניר שלום רב!

    כל כך התרגשתי לקרוא את המאמר שלך. כ"כ נטול אגו ומלא ביושרה פנימית. בתור מי שעברה איתך את הגן והיסודי (אינני זוכרת באיזו כיתה כבר לא למדנו יחד – לפי מה שכתבת זו כיתה א' – אבל אני זוכרת אותך כל כך טוב ואת הציורים המופלאים וכשנוכחתי לראות באינטרנט את המאמרים שלך לבי נמלא גאווה משום שגם בי יש איזשהו חיבור גדול יותר מהרגיל לדת. אני אמא לשני ילדים קטנים שכ"כ שמחים כשמגיע טקס הקידוש והבת רק מחכה להדלקת הנרות ביום שישי וזה כ"כ יפה בעיני עד שלא ברור לי למה כ"כ הרבה הורים מוותרים על הטקסיות המסורתית הנפלאה הזו שטומנת בחובה לא רק כבוד ויחס בין האדם לאל אלא בין האדם לחברו ומשחררת אותו מלהיות כלוא במחשבתו הצרה ולשנאת הדת המכוונת. זה באמת לא ברור לי – הכרתי את אביך בתור ילדה אך לא ידעתי שטמונה היתה בו כ"כ הרבה אפיקורסיות נגד הדת.אני מבינה גם את הראיה העמוקה שלך בתור ילד "לא רגיל" והסקרנות לראות ולהבין את מה שהיה מוקצה בביתכם.

    בקיצור – מאד נהניתי לקרוא, אמשיך לחפש מאמרים שלך ולשאוב מהם השראה .

    בלוג נפלא!

    אפרת דוידסון (עמיאל)

    אהבתי

  8. מחכה לספר, סליחה לרב המכר.
    גם אני גדלתי על ההוביט ומלחמת הכוכבים
    התאמנתי בלעקם כפיות ללא הצלחה..
    וגם אני זכיתי לגלות בסוף שהארץ המובטחת היא לא
    אמריקה..למרות שהייתי בטוחה שכן.

    תודה ובבקשה..בנוסף לספרי הרב מלאי החכמה
    והמסתורין..תמשיך גם בסיפור שלך

    אהבתי

      1. חברים יקרים, פרק ד' הוסר ימים ספורים אחרי שעלה לצורך חשיבה ובירור מחודשים. נכון לעכשיו אני לא ממשיך לפרסם סדרתית את "אל תוך הפלא" אלא עובד עליו אצלי כשמתאפשר. אולי אמשיך לפרסם קטעים, אך לא באופן רציף. בכל אופן, בלי קשר, אי"ה בהמשך השבוע יעלה פוסט חדש לבלוג לשם שינוי. תודה על העידוד!

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s