שמתם פעם לב לביטוי ״לשים לב״?
אני חושב שהוא אחד הביטויים היפים ביותר בשפה העברית. בעוד באנגלית מדברים על attention ואומרים to pay attention (בתרגום חופשי ״קשב״, ״להקדיש קשב״), הביטוי העברי הוא ציורי וחווייתי הרבה יותר: תשומת לב, לשים לב. בעוד קשב הוא משהו שכלי, ריכוז המחשבה בדבר מסוים, לשון הקודש קוראת לנו לקחת את הרגש שלנו, הנוכחות והאכפתיות שלנו, להוציא אותם כביכול החוצה מעצמנו ולהניח אותם על דבר מסוים. להיות שם איתו. רק כשאנחנו יוצאים מעצמנו ושמים את לבנו למשהו אנחנו מבחינים בו באמת, כלומר מבחינים אותו משאר הדברים ומייקרים את המיוחדות שלו.
אז עכשיו שהקדשנו תשומת לב לביטוי תשומת לב, ראוי לשאול גם – מה מקורו?
שלוש שימות לב
ובכן, המקור הוא בחמשת חומשי תורה. בצורתו המוכרת הביטוי לשים לב מופיע בתורה פעמיים, פעם בשמות ופעם בדברים, אך ישנו ביטוי נוסף קרוב עד מאד הקודם לשתי ההופעות האלו, גם הוא בשמות – ״לשית לב״. משמעותו של ביטוי זה זהה לביטוי לשים לב, אך הוא משתמש במלה לשית, לשון השתה או הנחת תשתית.
אם מתבוננים בשלושת הביטויים האלו לפי סדרם, רואים כי הם מספרים לנו סיפור. הם מצייתים לשלישיית המושגים החשובה שלימדנו הבעל שם טוב – הכנעה, הבדלה והמתקה.
ההופעה הראשונה היא מיד אחרי מכת דם, והיא שלילית מאד: "וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת" (שמות ז, כג). פרעה רואה את מכת דם והנזק שהיא מחוללת. הוא גם רואה שהיא מגיעה ממקור אלוקי שחרטומיו לא מסוגלים להתחרות עמו. הכתובת כתובה על הקיר, בדם. אך הוא מחליט להתעלם מממנה. להדחיק אותה.
מהופעה זו אנו לומדים שכדי לשים לב לדברים לא נעימים אנו זקוקים למידה של הכנעה בנפש, נכונות להודות שאולי אנחנו טועים.
ההופעה השנייה מופיעה חמש מכות מאוחר יותר, כאשר ה׳ מזהיר את המצרים מפני מכת ברד (שמות ט, כ-כא). בעקבות האזהרה, נחלק העם המצרי לשניים: מצד אחד יש לנו את "הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה״, עליו כתוב שהוא ״הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים״. מצרים אלו החלו להפנים שיש להם פה עסק עם בורא העולם, והכניסו את הצאן והעבדים שלהם לבתים מפני מכת ברד הקרבה ובאה. אך לעומתם יש את ״אֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה׳״, עליו נאמר ״וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה". אלו המצרים שלבם התקשה כמו לב פרעה ולכן לא הקשיבו לאזהרת ה׳ ולא הכניסו את עבדיהם וצאנם (וכצפוי, איבדו אותם בבוא הברד).
כאן מופיעה כבר הלשון המוכרת לנו, ״שם לבו״, אך שוב ההקשר הוא שלילי. אלא שהפעם, אל מול המתכחשים למציאות ה׳ עומדים אלו שיראו את דבר ה׳, כלומר שכן שמו לב אליו. במלים אחרות, לפנינו הבדלה בין השמים לב לה׳ לאלו שלא.
אך שתי הופעות אלו הן רק ׳חימום׳ להופעה השלישית והעיקרית, בפרשתנו שלנו. לאחר שמשה מסיים את ״שירת הברבור״ שלו, שירת האזינו, הוא מפציר בעם: "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם" (דברים לב, מו). הפעם אין מדובר באנשים רחוקים שלא שמו לב לדבר ה׳, אלא בקריאה לעם ישראל – שימו לבבכם. ולא סתם קריאה לשים לב, אלא קריאה לשים לב לכל הדברים: התורה מלאה פרטים, שרבים מהם נראים בלי משמעותיים או סתמיים, אך משה מבקש מאתנו לשים לב לכולם – ״אין לך דבר שאין לו מקום״ (משנה אבות ד, ג).
הופעה שלישית זו היא בבחינת המתקה של שתי ההופעות הראשונות. בעוד שתי הקודמות היוו תיאור של המצב המצוי, שאף פעם אינו מתוקן, זו השלישית היא ציווי, קריאה ליישום האידאל הרצוי. אם עם ישראל ישלים את יציאתו המתמשכת ממצרים ויגשים את ייעודו להיות מהשמים לב לה׳, הוא יוכל לעורר את כל העולם כולו לשים לב אליו, עד ש״מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה׳ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים״ (ישעיהו יא, ט).
לשים לב, לשים על הלב, להשיב אל הלב
לביטוי תשומת לב מצטרפים שני ביטויים דומים בתורה, הקרובים אליו אך לא לגמרי זהים לו: הביטוי ״לשים על הלב״ (כבביטוי ״וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם״, דברים יא, יח) והביטוי ״להשיב אל הלב״ (כבפסוק ״וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ״, דברים ד, לט). כאשר מצרפים את שלושת הביטויים יחדיו רואים שהם מתווים תהליך נפשי בן שלושה שלבים, המדריך אותנו כיצד להגשים את תכליתה של תשומת הלב – החדרת הדברים ללבנו.
במונחי פנימיות התורה, נושא שימת הלב בכללותו קשור בספירת הבינה, המכונה בזוהר ״בינה – לִבָּא, ובה הלב מבין״ (הקדמה שניה לתיקוני זוהר). תהליך ההתבוננות המזוהה עם ספירת הבינה הוא בעצם תהליך של שימת לב לדברים והפנמתם. אך כאשר אנו יורדים לרזולוציה של שלושה שלבים, אנו נדרשים לזיהוי רכיבים פרטיים בתוך ספירת הבינה. את שלושת שלבי התהליך שלנו נקביל אפוא לשלושת הספירות השכליות, חכמה, בינה ודעת, כפי שהן מתבטאות בתוך ספירת הבינה.
שלב א׳ – לשים לב (חכמה שבבינה). השלב הראשון פשוט לשים לב לדבר בתורה או בעולם שלא שמנו לב אליו קודם, כפי שתיארנו לעיל. שלב זה מקביל לספירת החכמה שבבינה מכיוון שהחכמה עניינה הסתכלות על הדברים מרחוק ויחסית בדרך של ׳כלל׳, באופן כוללני, לא בדרך של ׳פרט׳, באופן פרטי ואישי. אכן, ביחס לשני השלבים הבאים תשומת הלב היא עדיין כללית, במובן שהיא מבחינה במשהו הרחוק מאתנו ועדיין אינו קשור אלינו אישית. כאשר אנו שמים לב למשהו זה אומר שהוא נכנס לשדה ראייתנו, אך עדיין לא בהכרח אומר שהוא עומד או צריך להיות חלק מחיינו.
שלב ב׳ – לשים על הלב (בינה שבבינה). השלב הבא הוא לקחת את הדבר ששמנו לב אליו וכביכול להניח אותו על לבנו. כאן התנועה היא הפוכה משימת לב: במקום לשלוח את לבנו החוצה ולהבחין בדבר מרוחק, אנו מקרבים את הדבר אלינו, מכניסים אותו לחיינו והופכים אותו לחלק מעולמנו. שלב זה מקביל לספירת הבינה שבבינה, או עצם הבינה, משום שהבינה עניינה התבוננות בדרך ׳פרט׳ – התייחסות לפרטי הדברים באופן שנוגע לנו ומציאותנו. להניח את הדברים על לבנו פירושו לנסות ולהרגיש אותם, לחבר אותם למי שאנחנו.
על הביטויים ״וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה… עַל־לְבָבֶךָ״ ו״וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם״ מסופר שתלמידי הרבי מקוצק שאלו אותו, מה התועלת בכל דברי החיזוק והאמונה שהוא מרעיף עליהם אם ממילא הלב שלהם סגור והדברים לא נכנסים אליו. השיב להם הרבי מקוצק, שתפקידו הוא רק להניח את הדברים על לבבם. יום אחד, הוא אמר, הלב פתאום ייפתח, ואז כל הדברים שהונחו עליו לאורך השנים ייפלו וייכנסו אליו בבת אחת. הרבי מקוצק למעשה דיבר על השלב השלישי שלנו:
שלב ג׳ – להשיב אל הלב (דעת שבבינה). השלב האחרון הוא לנסות לפתוח את הלב כדי שכל הדברים ששמנו עליו ייכנסו אליו באמת. שלב זה מקביל לספירת הדעת שבבינה משום שהדעת עניינה פתיחת חדרי הלב והחדרת אור השכל לתוכם. מדברי הרבי מקוצק ניתן אולי לחשוב שזה דבר שרק יכול לקרות מעצמו, שהלב פתאום ייפתח. אכן, אין דרך ישירה לצוות על הלב להיפתח ולהרגיש משהו. ובכל זאת, התורה מצווה עלינו ״וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם [רמז מובהק לספירת הדעת] וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ״: ניתן בדרכים עדינות ועקיפות להביא את הדברים אל תוך הלב, שיחדרו אליו ויפעלו בו באמת. אולי הדבר תלוי במלה ״וַהֲשֵׁבֹתָ״: הבאת הדברים אל הלב, גם אם הם נדמים חדשים ולא מוכרים, היא למעשה השבת אבידות אליו – החזרת ניצוצות אבודים לנשמה שהתפזרו בעולם וכעת שבים לביתם האמיתי.
זהו אפוא התהליך התלת-שלבי של תשומת הלב המלאה. והנה, אם נחשב את הגימטריה של הביטויים לשים לב, לשים על הלב, להשיב אל הלב נראה כי הוא עולה שלוש פעמים חתם (כלומר שזהו הערך הממוצע של הביטויים). ביטוי זה מזכיר את ה"פִּתּוּחֵי חֹתָם" של אבני החשן המונחים על לבו של הכהן הגדול (דרכם הוא שם על לבו את שורשי נשמות השבטים), וכן את הפסוק "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ" (שיר השירים ח, ו), בקשת הרעיה מן הדוד שיחקקה בלבו.
בתשומת הלב לדברים אנו חותמים אותם בתוך לבנו, עד שהם נהיים חלק בלתי נפרד ממנו. באותו אופן, כאשר אנו מברכים כעת זה את זה ב״גמר חתימה טובה״, שנחתם ב״ספרן של צדיקים״, אנו בעצם מתפללים שהקדוש ברוך הוא ישימנו כחותם על לבו – שישים לב אלינו, שישימנו על לבו, שישיב אל לבו את התשובה שלנו.
שבת שלום, שנה טובה ומתוקה וגמר חתימה טובה לכולם!
מבוסס על דברים שנאמרו בבת המצווה של בתי, הללי ציון מנוסי, ד׳ תשרי תשפ״ז
הרהורי תשובה 