אל תוך הפלא – מסע תשובה, פרק 1: בורא חושך

לפניכם הפרק הראשון במה שאני מקוה שתהיה סדרת רשימות המספרות את סיפור מסע התשובה שלי עד כה. בחרתי לקרוא לסדרה "אל תוך הפלא" (שם זמני, בהשראת ספר/סרט בשם "אל תוך הפרא", המתארים מסע של אדם בודד אל הטבע הפראי). הפלא הוא הקדוש-ברוך-הוא, המופלא מכל המוכר לנו וכן מקור פליאתנו בכל, שבסופה מבקשת אותו. המלה פלא היא גם חילוף אותיות של המלה אל"ף, האות הראשונה, שערכה המספרי אחד והמרמזת אף היא לקב"ה, הנקרא "אלופו של עולם".

כשמספרים סיפור חיים קשה לבודד אירועים, שכן כל מאורעות חיינו ארוגים זה בזה כבמסכת אחת. אך חייבים לעשות זאת, אחרת הסיפור המסתתר בחיים טובע בתוך גלי פרטיהם ואובד. כדי לעשות שביל בים צריך לגזור אותו, ולשם כך יש להכריע היכן חותכים. הקו המנחה אותי כאן הוא להביא אך ורק את אירועי החיים שהיוו בעיני, במבט לאחור, תחנות במסע שלי לקראת ואל תוך הפלא שמעבר לחיים, או ששימשו רקע להם. מסע זה הוא עבורי עיקר התשובה, שמשמעותה הבסיסית ביותר היא לשוב אל ה'.

התחנה הראשונה במסע זה אירעה בסביבות גיל חמש, וכאן מתחיל הסיפור.


פרק א

בורא חֹשך

כך היא ברייתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא

(תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף עז עמ' ב)

כשהייתי בערך בן חמש עברתי חוויה שניתן היה אולי לכנותה חזיון, אלמלא לא חזיתי בה דבר. לפתע פתאום הצטיירה בדמיוני אפלה גמורה, רִיק חשוך אינסופי, כאילו אין שום דבר בעולם, כאילו אין עולם. לא היתה זו תמונה של עולם שהוחשך, שכן חשיכה היא משהו, ואילו מה שאני דמיינתי לא היה כלום. היתה זו המחשה של שום-דבר, של אי-קיום, של אַיִן.

חוויה זו נטעה במוחי מחשבה חדשה, שלפני זה לא היתה בי. עלה בדעתי פתאום, שקיומו של העולם על כל מה שבו – הארץ, השמים, בני האדם, הכוכבים, וכן אני בעצמי החושב מחשבה זו – הינו בגדר האפשר בלבד, ושישנה, או היתה יכולה להיות, אפשרות נוספת: שלא היה דבר כלל. איפה שהוא, איך שהוא, הבין שכלי בן החמש, 'נבחרה' האפשרות הראשונה, אפשרות הקיום, על פני האפשרות השניה, אפשרות אי-הקיום. לא ידעתי מי בחר ולמה, או אם היתה זו באמת החלטה של מישהו, אך היה ברור לי שהאפשרות של אי-הקיום היא ממשית לגמרי בדיוק כמו אפשרות הקיום.

כמובן שאני מתאר עכשיו מחשבה זו במלים של היום, מלים של אדם בוגר. באותו זמן רך וערפילי של הילדות המוקדמת, התנסחה המחשבה בצורה אחרת לגמרי, בצורת שאלה. השאלה היתה: מדוע דוקא כל הדברים בעולם ישנם ולא… אינם? מדוע דוקא יש את הכל, בניגוד לאפשרות שלא יהיה כלום? אני אפילו זוכר שחשבתי לעצמי, שהאפשרות שלא יהיה כלום היא באופן מסוים פשוטה יותר, 'חסכונית' יותר: היה הרבה יותר קל ופשוט שלא יהיה דבר מאשר שיהיו כל הדברים; דבר זה רק העמיק את החידה מדוע דוקא האפשרות האחרת היא זו ש'נבחרה', ובסופו של דבר יש את הכל.

בתמימותי הייתי בטוח שלשאלה זו, כמו לכל שאר השאלות שהיו לי, יש למבוגרים תשובה. לכל השאלות יש להם תשובות, ומדוע שזו תהיה שונה? בכל זאת, חיכיתי למפגש עם אדם מיוחד כדי להפנות לו את השאלה הזו, שהיתה כנראה מיוחדת עבורי גם היא: סבא שלי.

אבי אבי, סבא שמוליק, היה עובד אדמה, חבר קיבוץ גבע בעמק יזרעאל, ורגעיי היקרים והקסומים ביותר באותן שנים היו הטיולים שהייתי עושה עמו ברחבי הקיבוץ כשהיינו נוסעים לבקר אותו ואת סבתא. סבא שמוליק היה לוקח אותי לפינת החי ולבריכת הדגים של הקיבוץ, מסביר לי על חיות ועל צמחים, וגם הרבה שותק אתי ביחד, שזו היתה תכונה שנהנתי ממנה מאד. הוא גם ידע שאני אוהב מנופים, אז הוא בנה לי במו ידיו מנוף עץ עם גלגלת שהעלתה והורידה וו, עליו הוא תלה סלסילה שהכין מגביע קוטג' וחוט ברזל. מנוף זה היה ההוכחה הניצחת שהוא האדם הכי חכם וגאון בעולם, ובודאי יודע את התשובות לכל השאלות.

באחד הטיולים לפינת החי של הקיבוץ, במהלך אחת השתיקות, השמעתי באוזנו את השאלה שהטרידה אותי. "סבא", שאלתי אותו, "למה… יש את כל הדברים בעולם? למה בכלל יש את כל הדברים?" כך לפחות אני משחזר כעת את שאלתי.

תשובתו של סבא היתה בלתי צפויה: "אף אחד לא יודע. אין תשובה על השאלה הזו". הוא לא אמר זאת באופן תוקפני כלשהו, אלא בעובדתיות יבשה. "אין תשובה על שאלות כאלה". מעולם, עד אותו רגע, לא קיבלת מענה כזה על שום שאלה אחרת ששאלתי, והייתי מופתע מעצם האפשרות של תשובה כזו. האם באמת יש שאלות שאין עליהן תשובות?

תגובתו של סבא היתה כה פשוטה ופסקנית, שהיה ברור שאין טעם לנסות ולהתעקש. המשכנו בטיולנו השלו, ובערב נסענו – אבי, אמי, שתי אחיותי הגדולות ואני – חזרה לביתינו בתל אביב. כמו תמיד, נרדמתי ברכב, ונשאו אותי ישן למיטתי.

*   *   *

גרנו בקומה השלישית בבית תל-אביבי טיפוסי ישן ברחוב הירקון, צמוד לכיכר אתרים, עם חלון המשקיף אל הים, מולו ניצב היום מלון קרלטון. אחד מזכרונות הילדות הראשונים שלי הוא מנוף הענק שבנה מול חלוננו, אט-אט, את בית המלון הגדול, מכסה טפח ועוד טפח משמיכת הים המנצנצת שהשתרעה מאחריו למרחקים. הבנין היה אז בשלביו הראשונים, ולכן אני זוכר בעיקר את המנוף – חנית ברזל עצומה שפרצה אל על מבין יסודות הבנין וננעצה בשמים. מראשה שבמרומים השתלשל מטה, באורח פלא שהילך עלי קסם אינסופי כילד, קורנס פלדה – מין משולש הפוך שמקודקודו היה תלוי וו גדול – שהעלה והוריד חבילות לבנים מהארץ לשמים, משל היו אבני משחק של ענקים הדרים במרומים. שני ברגיו הגדולים של הקורנס נדמו עלי לעינים, והקורנס כולו למין פרצוף, נוקשה ומרוכז בעבודתו, ותקופה ארוכה הייתי משוכנע שהקורנס הוא המפעיל את המנוף ולא להפך. הייתי יושב שעות רבות וצופה במנוף מעלה ומוריד את משאו, מהופנט בידי יכולתם העל-טבעית של גופים כבדים כל-כך לשוט בכזו נחת מעלה ומטה.

בשעות הערב הופיעה השמש מעל המנוף, ואז הלכה נמסה בים הגדול שמאחוריו, צובעת את הסלון שמאחורי בצבעי צהוב-כתום-אדום מרהיבים, בטרם אפלולית אפפה את הכל. הים הפך לשחור, המנוף נדם והלך לישון, והרוח מהים החלה מתחזקת, נושאת לתוך הבית את ריח הים המלוח, עד שאמי או אחת מאחיותי היו סוגרות את החלון.

לצד המנורות המלאכותיות שהחליפו את האור הטבעי בערב היתה נדלקת גם המנורה הראשית של הבית: טלויזיית השחור-לבן הגדולה והחומה שעמדה בסלון. היה אז כמובן רק ערוץ שידורים אחד, של רשות השידור, ולכן גם לא השתמשו במלה ערוץ אלא היתה פשוט "הטלויזיה". לפעמים אחרי הצהריים הייתי רואה שם את תוכניות הילדים "טלא-פלא", "האיש השווה מיליונים" ו"חלוצי החלל", אולם בשעות הערב נהיתה הטלויזיה ממלכתם של הורי. שניהם היו יושבים על הכורסאות, מעשנים וצופים במסך, בו התחלפו אנשים שדיברו וזזו והקשיבו. למרבה הענין, אחד האנשים שהופיעו מדי פעם בטלויזיה היה אבי בעצמו. ממקום מושבי על הרצפה הייתי משיב את מבטי קדימה ואחורה, מאבא הצבעוני שישב מאחורי אל אבא השחור-לבן שישב מלפני בטלויזיה ודיבר, וזה היה עבורי טבעי לחלוטין שכך זה עם אבות – הם בו-זמנית יושבים על הספה ומופיעים על המסך.

כשהשכיבו אותי לישון, השיר שאהבתי ביותר שישירו לי היה "חמש שנים על מיכאל" ("חמש שנים על מיכאל / עברו בריקודים / בטל ישב מעבודה / חופשי מלימודים…"), שלווה בנעימה שקטה ונוגה שריגשה אותי מאד. אם במקרה הייתי מתעורר בלילה, הייתי רואה את אבי ישוב מול שידת העץ הישנה הנפתחת בסלון, אי קטן של אור בים הבית החשוך, כותב וחושב וכותב.

*   *   *

הדירה היתה מלאה חפצים, חלקם הגדול אביזרים אקזוטיים שאבי אסף במסעותיו ברחבי העולם. היו בו פסלים אפריקאיים, שטיחים ארוגים ביד, קרני חיות, עורות נחש, שיני כריש, סכינים אימתניים עם ידיות שנהב מגולפות בנדני עור, אקדחים ישנים, שרשראות חרוזים. בראש אחד הארונות, כמשקיף על כל השאר, ניצב פסל של אשה ערומה ישובה, עם שערות מתולתלות וללא תוי פנים. תמיד תהיתי מי היא.

בין כל החפצים ניצב חפץ אחד שריתק אותי יותר מכל, ובמהרה ניכסתי אותו לעצמי, מבלי שהדבר זכה להתנגדות מהסביבה. היתה זו גולגולת אדם אמיתית, נטולת לסת, שהיתה מונחת כחפץ נוי על אחד ממדפי העץ. לא היתה לי יכולת לאמוד זאת אז, אך היא היתה בגודל בינוני, ככל הנראה גולגולת נער (או שמא נערה? השאלה חולפת בראשי כעת לראשונה). אבי מצא אותה פעם במערה אחת, בארץ ישראל דוקא, וצרף אותה לאוסף האקזוטי שלו.

הייתי מתעסק בגולגולת שעות רבות כל-כך, עד שאפשר לומר שהתיידדתי אתה. הייתי אוחז אותה, הופך בה והופך בה בידי, בוחן את כל פרטיה. ריתק אותי משולש הסדקים שבקודקודה, שגילה שהיא אינה עשויה מקשה אחת אלא מורכבת מכמה עצמות גדולות המחוברות כבתצרף. הופתעתי שוב ושוב מהעדר החוטם, וכך הבנתי שרוב האף אינו עשוי מעצם אלא מסחוס. הייתי בוהה לתוך חורי העינים, שבקרקעיתן היו חריצים בלבד, תוהה כיצד רואים מבעד חריצים. מעל הכל, הייתי מבלה שעות בנסיון לעקור בנדנוד את שארית השינים של הלסת העליונה, וחשתי סיפוק רב על כל שן שהצלחתי לשלוף בידי.

כאשר היו הופכים את הגולגולת התגלה בתחתיתה חור בקוטר של כארבעה סנטימטר, דרכו, הבנתי מספרי גוף האדם, עבר עמוד השדרה. כאשר הייתי מציץ לתוך החור יכולתי לראות את החלל האפלולי של פנים הגולגולת, שנראה כמערה חשוכה ומיסתורית עם אור קלוש שבקלושים החודר מבעד לחריצי דפנותיה. רציתי להכנס לתוך המערה, והייתי מתוסכל מכך שנגזר עלי להציץ לתוכה מבחוץ.

הגדולים הסבירו לי שבתוך חלל הגולגולת היה פעם המוח. דרך כך התוועדתי, מגיל צעיר ביותר, לעובדה כי מוחי, ומוח כולנו, כמו גם בשרנו בכלל, עתידים להאכל בידי תולעים. לא זכור לי שמחשבה זו זיעזעה אותי במיוחד אז, או שאם זיעזעה אותי התרגלתי אליה במהירות. לא הבנתי, למשל, מדוע חברי הטוב שגר במורד הרחוב היה מפחד מהגולגולת ובורח ממנה כשבא לביקור, ובשום אופן לא הסכים לראותה מקרוב. גם לא הבנתי מדוע בן דודי האמריקאי, מספר שנים מאוחר יותר, פרץ בדמעות כאשר אמרתי לו בפשטות שמוחו עתיד להרקב באדמה אחרי מותו. עבורי היתה זו מגיל צעיר אחת מעובדות החיים הפשוטות ביותר: חיים, מתים, וכל שנותר הוא גולגולת. אולי יום אחד ישתעשע ילד עתידי עם גולגלתי שלי.

עברו כמה שנים בטרם הכתה בי, כנער צעיר, מלוא ההכרה שהגולגולת היתה פעם ראשו של מישהו מסוים, שחי ונשם וחשב, והתחלתי לחשוב מי היה, כיצד מת, ועד כמה מטורפת היא התגלגלות גולגלתו לסלון ביתנו. נדרשו עוד כמה שנים טובות, כאשר נולדו לי ילדים משלי, עד שביקשתי מאמי להצניע את הגולגולת, וכך עשתה.

*   *   *

במבט לאחור, כעת שאני יושב וכותב את הדברים, אני תוהה אם לא היה קשר בין שני הדברים העיקריים שתיארתי כאן – הגולגולת שבביתנו והתהיה המטאפיזית אודות אפשרות אי-הקיום. כשאני מעלה בזכרוני עתה את תמונת חלל הגולגולת הניבט מתוך חור עמוד השדרה, אני מדמיין שאני נופל לתוכה כאל לוע הר געש, צונח מטה-מטה בחושך.

11 comments

  1. ואו. זה נראה מבטיח. מזל שאין המשך, כי הייתי יושב וקורא גם אותו. אבל זה לא פוטר אותך מלהמשיך מהר ככל האפשר!
    תודה

    אהבתי

  2. אני מודה שזה הפוסט היחידי שקראתיו כולו, אבל זה אומר הרבה גם כך.

    משמח לגלות בלוג אינטליגנטי ויהודי בעברית בתוך שלל הבלוגוספירה

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s