אל תוך הפלא, פרק 6: לב מערב

פרק 1 | פרק 2 | פרק 3 | פרק 4 | פרק 5

מתוך ים האנשים ההומה בשדה התעופה גאטוויק מגיח מזח של מוכרות ובטחון: שלט עליו כתוב שמי באנגלית. הפקידים חסרי הפנים מהצד השני של הטלפון ב"סנטרל סנט מרטינ'ס" לא הכזיבו: נהג פרטי חיכה לקבל את פני בשדה התעופה ולהסיע אותי על חשבונם למחוז חפצי. "מיסטר מנוסי"? הוא נענה לבואי במבטא בריטי, "נעים מאד, אדוני. איך היתה הטיסה שלך? נשלחתי להסיע אותך". היה זה המפגש הראשון הקרוב שלי עם הפנים האנגליות, שהבריטים עצמם היו מתארים כ-non-descript. אלו פנים ממוצעות באופן קיצוני, שהמאפיין היחודי שלהן הוא שאין להן שום מאפיין יחודי, כאילו מישהו הזין למחשב את כל קשת הפרצופים הלבנים וביקש ממנו להפיק ממוצע שלהם. אך אולי בשל כך הם גם משדרות משהו מרגיע: אדם עם פנים ממוצעות הוא לא אחד שישלוף מולך פתאום אקדח למשל. תזוזת מזוודות מהירה וחרישית, ואני צועד בעקבות המלאך הארצי שלי אל רכבו.

אני במושב האחורי. מסך של שתיקה חוצץ ביני לבין הנהג, ואני משקיף על הסרט האילם של כבישי הלילה החולפים לנגדי עיני. רק עכשיו אני מתחיל לקלוט שלונדון היא מטרופולין רחב ידים ההומה מיליוני אנשים, הנוסעים הנה והנה לעיסוקיהם. אני נזכר בשיר, "לונדון לא מחכה לי". זה שיר שחוק שהפך כבר לקלישאה, אך הדבר המרגיז בקלישאות הוא שלעתים קרובות הן משקפות בדיוק מה שאתה מרגיש, כך הן הפכו לקלישאות. אני מזכיר לעצמי שזה לילה, ובכל מקום מרגישים בודדים. הלילה הזה עוד שייך לפרק הקודם. מחר יאיר היום וחיי החדשים יתחילו באמת.

הנהג מוריד אותי מול פתח הבית של הקרובים הרחוקים בו אני אמור להתארח בשבועיים הקרובים ויוצא יחד אתי לפרוק את המזוודות. "אני אמור לתת לך טיפ?" אני שואל באנגלית, מופתע לגלות כמה היא מהוססת על לשוני. "That's your prerogative, sir", עונה הנהג ושותק, מתחיל לבהות בחלל. לעזאזל, רק הגעתי וכבר מלה שאיני מבין! איך הוא מצפה מאדם שרק נחת מארץ זרה להבין מלה כמו "prerogative"? אך אני מתעשת מהר. שתיקתו ועמידתו של הנהג מסגירות את משמעות המלה: "זכות". הוא אמר לי שזכותי לבחור אם לתת לו טיפ או לא. הושטתי במהירות יד לארנקי והוצאתי ממנו מטבע פאונד אחד (פחות מדי? יותר מדי?), "בבקשה". "תודה, אדוני. ברוכים הבאים לאנגליה".

* * *

ספטמבר 1995. אני בן 21 וקצת, שיער של אחרי צבא גולש על אוזניי, ואת פני מעטרות משקפי קרן שחורות שקניתי שבוע קודם לכן בתל-אביב ושנראו לי מתאימות לסטודנט לאמנות לונדוני. מאחורי חצי שנה פרועה בדירת גג שטופת שמים ברחוב נחלת בנימין, קרעי ימים וקרעי לילות טלואים של מסיבות ובחורות ועישונים וציורים במרוץ מבוהל לבלוע מה שיותר מתל-אביב לפני העזיבה, שאני מתכנן שתהיה לכל החיים. עכשיו כל האנרגיה המבעבעת שהלכה וטיפסה עולה על גדותיה ונשפכת החוצה ומכבה את האש של עצמה, ובחלל החדש שנוצר נובטת התרגשות חדשה וחרישית: חלום חיי מאז שעמדתי על דעתי, להמלט מהכלא הצר שנקרא ישראל ולהגשים עצמי כאיש העולם הגדול, מתחיל להתגשם. גבי למזרח ואנוכי בלב מערב, בדרך ללמוד איור בבית ספר לאמנות במרכז לונדון, בקובנט-גרדן הצבעונית והבוהמיינית.

לונדון נפתחת אלי כשערי גן משחקים ענק ואני דוהר פנימה להתנסות בכל המתקנים. אני פוטון, חסר-מסה וחסר-נחת, והאנדרגראונד מטיס אותי במהירות האור לכל מקום שאני רוצה. ואני טס, לראות, לשמוע, לבלוע, אתר אחר אתר, חנות ספרים אחר חנות ספרים, מוזיאון אחר מוזיאון, לא רוצה להפסיד דבר. בחודש אחד אני זוכה לשמוע שניים מהסופרים האהובים עלי (אומברטו אקו וסלמן רושדי) קוראים מספריהם החדשים, לשמוע הרצאה מפי אמן הקומיקס הנערץ שלי (דייב מק'קין), ולשמוע קונצרט של המלחין האהוב עלי (מייקל ניימן). חלום ילדותי אכן מתגשם, ובקנה מידה שלא שיערתי: אני בלב האימפריה, בקו הגבול המושלם בין אירופה ואמריקה, בצומת השוקקת של תרבות המערב. כאן מתלכדים כל רוחות השמים של הספרות, ההגות והאמנות של חיי, ואני יכול לתופסם ולשנות מסלולם כרב-מג שמיימי. אני המלך החדש של אנגליה ולונדון היא הארמון שלי.

לונדון ואני
לונדון ואני

במהרה אני גם מוצא את החדר שלי בארמון: ראלף-וֶוסט הוֹל, מעונות הסטודנטים של חמישה קולג'ים שחברו יחדיו, בשכונת בַּטֵרְסִי בדרום-מזרח לונדון, ממש מול בטרסי-פארק הירוק ורחב הידים (שבו, אני מגלה לחדוותי, צילמו את "שוד החבובות הגדול", מסרטי ילדותי האהובים). אני מקבל את חדר 312 שדוקא לא פונה לפארק אלא לרחוב וורפילד, מול שורת בניינים לונדוניים טיפוסית. אך דבר אינו גורע מהאושר שלי: נוף אורבני, גדול! כלפי חוץ ראלף-ווסט הול הוא בנין פשוט ואפור, אך בפנים הוא כל מה שחלמתי עליו: מאות סטודנטים מכל העולם המרוכזים בבנין אחד, תשע קומות של נוודים שנקלעו לפונדק דרכים בליל סערה העתיד להמשך שנה שלמה, בו הם עתידים להחליף סיפורי מסעות מכל העולם. המדגם מייצג למדי: כמחצית מהדיירים הם מהמזרח הרחוק (לבושתי אני נאלץ להודות שאיני מסוגל להבחין בין היפנים לקוריאנים לטיוואנים, המתגודדים יחדיו כגוש אחד בקפטריה), והמחצית השניה מכל שאר העולם – אירופאים, אוסטרלים, אמריקאים ואפריקאים. זה מה שחיפשתי: מיקרוקוסמוס של העולם הגדול במקום אחד. אני בגן עדן.

בכל חדר יש שולחן כתיבה, שני מדפים, מיטת יחיד, מנורה וכיור. השירותים והמקלחות משותפים, נמצאים באמצע הקומה. יש מטבחון קטן בכל קומה, אך הארוחות המרוכזות מתקיימות בקפטריה. כל אחד מקשט את חדרו לפי טעמו, ורבים תולים בדים, פוסטרים ואפילו וילונות. אני לא משקיע בשלי כמעט בכלל. אני רק מכין לי פינת ציור על השולחן וממקם בחגיגיות את אוסף ספרי הקומיקס שלי והספרים על חקר המוח על פני המדפים. לידם בקצה, בן חורג שתקן, יושב התנ"ך שקיבלתי בסיום הטירונות, ושהרגשתי שבתור ישראלי עלי לקחת עמי לחו"ל.

שכניי לקומה 3 הופכים להיות חבריי הקרובים ביותר. בין הללו כלולים: רוּמְבִּי מזימבאבווה, יפהפיה שחורה שקיבלה חינוך אנגלי אליטיסטי, העוסקת קצת בדוגמנות ובאה ללמוד פרסום ("רומבי זה לא ריקוד?" אני חושף את בורותי; "לא, זה רומבה!" היא מתקנת אותי בזעף); ריצ'ה מהודו, נערה צנועה ואימהית שהפכה במהרה לאחות הגדולה של כל הקומה; ג'אלאל, גם הוא מהודו, שמנמן ומבויש, שנהיה בן זוג של ריצ'ה במהלך השנה (למרות שהיא הינדואיסטית והוא ג'איניסט); אדווארדו מפורטוגל, שהיה מבוגר יותר מהאחרים, כמעט בן שלושים, אך היה ילד תמידי באופיו, בעל קוקו ארוך וחיוך ענקי; טרוּדַה (קיצור של טרוּדֶה-מֶטֶה) מנורווגיה, שהיתה חריפה ושנונה אך סבלה מתסביך נחיתות לגבי המראה השמנמן שלה וצבעה את שערה לבלונדיני כדי להראות כנורווגית טיפוסית; בריאן האירי, שעל דלת חדרו התנוסס הסטיקר, "The Irish know there's more to life than football; there's beer too!"; איינוּ מפינלנד, נערה זעירה עם אף חד ועינים נוקבות, שידעה אנגלית פחות טוב מהאחרים ושתקה הרבה; צ'י, אוסטרלי ממוצא סיני הלומד עיצוב גרפי והמפריח לאויר אבחנות פילוסופיות על תרבות הצריכה, ושבסוף השנה יצא מהארון כהומוסקסואל; ואדוניס מיוון, סטודנט לעתונאות שהציג עצמו כ"טוני" וניסה להסוות את המבטא היווני שלו, ושהיה מבלה כל בוקר בקריאת עשרות עתונים בינלאומיים כדי להיות מעודכן.

בחדר מולי גר קונסטנטינוס מקפריסין. קונסטנטינוס היה מתופף וזמר מלווה בשיר שייצג את קפריסין באירויזיון מוקדם יותר באותה שנה, ולמרות שהשיר הגיע למקום תשיעי בלבד, הוא עדיין היה שיכור מההצלחה: את חדרו עטרו תמונות של הלהקה מזויות שונות, ובמשך כל היום היה משמיע את השיר שלהם – יצירת פופ צעקני ביוונית המלווה בתופי ענק אפריקאיים – בלופ אינסופי ובקולי קולות, להנאתם המפוקפקת של כל תושבי הקומה, ובפרט שכנו היקר ממול. Benetton_Group_logo.svgבלילות אנו מבקרים אחד את השני בחדרינו ויוצאים לפאבים. אני מתקשה להאמין שחלום חיי מתרקם סביבי בקנה מידה שלא יכולתי לחלום עליו. השיחות הארוכות עם כל חבריי החדשים מביאים אל חדרי הקטן את העולם הגדול שכל חיי חיכיתי לפגוש. אני משתכר מסיפורים על מקומות אחרים, תרבויות אחרות ושפות אחרות. בדיוק באותה תקופה חברת הבגדים בנטון טובעת את הסיסמה שלה, United Colors of Benetton, ומציפה את העולם בשלטי חוצות ענקיים של אנשים צעירים מכל העולם המתגודדים יחדיו בבגדים צבעוניים. הפרסומת שלהם היא החיים שלי, אני מרגיש. אני חלק ממרקם קוסמופוליטי צבעוני של צעירים המתעלים מעל הגבולות האתניים, הלאומיים והתרבותיים שלהם ומתמזגים בכור היתוך לכדי מרקחת צבעונית וריחנית אחת גדולה. אני קונה מפת עולם ענקית ותולה אותה מעל מיטתי. בעוד אנשים רבים (שאחד מהם הוא אבי) מסמנים בסיכות את המקומות בעולם בהם הם ביקרו, אני מסמן את המקומות מהם הכרתי אנשים. זו מפת הטיולים הוירטואליים שלי ברחבי העולם, ואני מסתכל בסיפוק כיצד מספר הנקודות הצבעוניות עליה גדל משבוע לשבוע.

* * *

אוקטובר, הלימודים מתחילים. נרגש ומתוח אני מתייצב ליום הלימודים הראשון בסנט מרטינ'ס. כנראה משום שהתפעלו מגילי המופלג יחסית לסטודנטים המתחילים האחרים, 21, ומהעובדה שכבר התחלתי לעבוד בארץ כמאייר, ויתרה לי הנהלת בית הספר על שנת המבוא הכללית אותה עושים תלמידי כל המגמות, ובנוסף אף 'הקפיצו' אותי הישר לשנה השניה מתוך שלוש שנות ההתמחות. כלומר, למעשה, הם הכניסו אותי ישירות לשנה שלישית. הייתי מבושם ומנופח מהמחמאה שחלק לי בית הספר, אך בסתר לבי חששתי מאד שמא מדובר במלכודת דבש שתציב אותי בין תלמידים מתקדמים ממני בהרבה ותציב על כתפיי משימה הגדולה ממידותי.

במהרה מאד חששי התממש, אך באופן אחר מכפי שציפיתי. ההתנהלות במגמת איור בשנה המתקדמת בה שולבתי הינה חסרת מסגרת לחלוטין. אין לא שיעורים ולא מרצים, לא כיתות ולא בדיקת נוכחות. יש שני ראשים למחלקה, איאן וליז, שכל כמה שבועות אחד מהם, לסירוגין, נותן תרגיל שיש להגישו מספר שבועות מאוחר יותר – ואז שניהם נעלמים עד אותו תאריך. מאותו רגע אנו חופשיים לעצמנו לגמרי. אנו יכולים להתמקם בסטודיו המשותף הגדול ולעבוד, או ללכת לכל מקום אחר. איש לא בודק, איש לא מלווה, ולאיש לא אכפת. גם כאשר מתקיימת סוף סוף ביקורת עבודות, היא סתמית להחריד: כשזה איאן הוא מגמגם כמה חצאי משפטים ולא מצליח לומר משפט קוהרנטי אחד, וכשזו ליז היא מהנהנת ומהמהמת באריכות מול כל יצירה, ולבסוף אומרת "it's quite…", ולאחר שתיקה ממושכת מוסיפה שם תואר עמום כמו "interesting" או "weird". לסטודנטים האחרים (שקיבלו את פני באדישות מקפיאה) נראה שזה נוח והם כלל לא ציפו למשהו אחר. כל אחד מנהל את זמנו לגמרי בעצמו.

רוחי נופלת כמו מגורד שחקים, ואני מרגיש את התנפצותה קרבה ובאה. ציפיתי לבית ספר נמרץ ותובעני, עם שיעורים מסודרים ומערכת שעות, עם תרגילים ועבודות וביקורות רציניות ומאתגרות. ציפיתי לסביבת עבודה בהם אנו עובדים קשה, משוחחים ביחד, משווים סקיצות, מקבלים ביקורת. ציפיתי לשיעורים שילמדו אותי לעבוד בגרפיקה ממוחשבת, שהייתי חסר כל נסיון בה. שום כלום. רק חופש גדול וסתמי וריק כמו חוף ים נטוש.

אני מרגיש בודד ועקור. אני נודד ברחבי הבנין בין סטודנטים הבגדים קרועים ועגילים בגבות ובשפתיים, המעשנים, מפטפטים ומתעלמים ממני. משקפי הקרן החדשות שעל פני מרגישות לי מטופשות. אני חש כילד בן 14 ביום הראשון בתיכון. בניגוד למעונות הסטודנטים בהם כולם זרים, כאן רוב התלמידים הם אנגלים, ואחוות ארץ ושפת-אם קושרת אותם לזה לזה ומפרידה בינינו. בחדרי המחשבים סטודנטים עובדים על הפרויקטים שלהם, בקפטריה האפלולית שומעים מוזיקה ומשוחחים. איש אינו מתייחס אלי. חווית זרות זו היתה נסבלת עבורי אילו לפחות במישור הלימודי הייתי חש שאני לומד ומתפתח. אך גם שם אני מופקר ותלוש.

מה עשיתי?

* * *

בהעדר מסגרת לימודית ברורה אני מוצא עצמי יותר ויותר מסתובב בלונדון לבדי, מחפש עיסוקים ומקורות השראה. באותו זמן בדיוק נפתחה בלונדון תערוכה שהציגה את עבודותיו מימי הקולג' של האמן המפורסם דייויד הוקני, מהאמנים שאני וחבריי בבית הספר התיכון הערצנו במיוחד. יותר מכל הדהים אותנו כיצד היה ממציא עצמו מחדש כל כמה שנים ומפתיע את העולם בסגנון מקורי לגמרי. המיוחד בתערוכה זו היה ההזדמנות להציץ לעבודותיו כסטודנט לאמנות מהשורה, לפני שהתפרסם בכל העולם. הלכתי לתערוכה עם שני חברים מהמעונות. לתדהמתי, בדיוק באותו יום הגיע דיוויד הוקני עצמו לביקור, עם חליפה וכובע טוויד! מיד הזדרזתי לצלם אותו כדי לשלוח לחברי המקנאים בארץ.

דייויד הוקני בפתיחת תערוכת עבודותיו כסטודנט, 1995
דייויד הוקני בפתיחת תערוכת עבודותיו כסטודנט, 1995

המראה המעונב של הוקני היווה סוג של הקדמה להפתעה מעוררת המחשבה שחיכתה לכל באי התערוכה בפנים: עבודותיו של הוקני כסטודנט היו קונבנציונליות לחלוטין. הוקני הצעיר ביצע את התרגילים שנדרשו ממנו בצייתנות – צייר טבע דומם, דוגמניות ושלדים משיעורי אנטומיה בריאליזם מוחלט. העבודות בהחלט העידו על רמה מקצועית גבוהה, אך לא היה ניתן לראות בהם אפילו שמץ מהמקוריות המתפקעת של הוקני המאוחר.

בד בבד עם התערוכה התפרסם ראיון מקיף עם הוקני, בו הוא הסביר מדוע העמיד את התערוכה, ותקף בחריפות את גישתם הפוסט-מודרנית של בתי הספר לאמנות, המצפה מתלמידיה לשבור את החוקים עוד לפני שהם לומדים אותם. "על מנת לנפץ מוסכמות כפי שאני עשיתי", הסביר הוקני, "צריכות קודם לכן לדעת לציית למוסכמות. היום מעודדים תלמידים להיות דיוויד הוקני לפני שהם בכלל יודעים לרשום נכון. התערוכה מראה שכדי להיות דיוויד הוקני צריך קודם כל פשוט לדעת לצייר". הוקני הסביר שלדעתו יש לחזור ללמד אמנות בצורה קלאסית ומקצועית כפי שהוא למד בנעוריו, שכן שיטה זו מקנה לתלמידים כישורים בסיסיים שעל גביהם ניתן למתוח את הגבולות ולחצות אותם.

mystery-and-melancholy-of-a-street-1914דבריו של הוקני הם כמים קרים על נפשי העייפה. בבת אחת ניתן שם לבעיה שראיתי לנגד עיני בסנט מרטינ'ס, ושבעצם, הבנתי, היתה קיימת כבר בתלמה ילין. השם היה "פוסטמודרניזם": האופנה החדשה במערב לפיה כל המוסכמות הקלאסיות שהעידן המודרני עוד שמר עליהן – של אמת, של סדר, של יופי – הן יחסיות ותלויות תרבות ואינטרסים, ולפיכך יש לפרק בשיטתיות את כולן. המלה "פוסטמודרניזם" חגה באויר סביבי כפרפר חמקמק כבר בימי התיכון, מבלי שהצלחתי ללכוד אותה ולעמוד על משמעותה. אך כעת היא התיישבה פתאום מולי ופרשה את כנפיה הרחבות, ממלאת את שדה הראיה שלי. האוירה התלושה בבית הספר, ביקורות האמנות המטושטשות ונטולות האמירה, הציפיה למקוריות ללא שום הכשרה מקצועית – כל אלו היו פירותיה של הפוסט-מודרניות, שניכר היתה שזה מכבר פשתה לגמרי בבית הספר בו למדתי.

רגש היאוש שלי גובר. עזבתי את חיי הקודמים כשבידי מיטב כספם של הוריי, ובשביל מה? אני מרגיש כמו בציור של דה-קיריקו, מתהלך בעיר שוממה בין פסלים מנותצים.

* * *

אני שב להתנחם בין חבריי במעונות הסטודנטים הבין-לאומיים. מאחדת אותנו אחוות זרים: כולנו רחוקים מביתנו ומארצותינו, מנסים למצוא את עצמנו בלונדון הגדולה. אני מחכה לשוב כל ערב, בסוף מסע של שתי רכבות אנדרגראונד ואוטובוס, חזרה למעונות, לארוחת ערב בחדר האוכל ולשיחות עם החברים. לפחות חלק זה בחלומי, אני מזכיר לעצמי, התממש: אני חלק מאחווה עולמית של סטודנטים צעירים.

אך גם כאן אני מגלה כי ההתלהבות שחוויתי בימים הראשונים דינה להתנפץ. עבורי, המפגש עם אנשים מכל העולם היה ההזדמנות להכיר את תרבויותיהם השונות. ייחלתי לרגע בו נעמיק בשיחותנו, ומתוכן יתגלה עושרו של הפסיפס התרבותי האנושי. אך השיחות העמוקות לא הגיעו. הן נותרו ריקוד אוורירי סביב שולי הבריכה, שלכל היותר טובל בה כף רגל ומיד מזדרז למשות אותה. בשלב מסוים התחלתי לתחקר את חבריי באופן פעיל. שאלתי את איינו הפינית מה היא יכולה לספר לי על המיתולוגיה הפינית. כל שהיא ידעה לספר לי הוא שהיא מכונה קַאלֶוַאלַה, אך היא לא זוכרת שום סיפור מיוחד ממנה. שאלתי את ריצ'ה ההודית מה היא יכולה לספר לי על ההבדלים בין ההינדואיסטים, הבודהיסטים והג'אייניסטים. אך היא רק ידעה למלמל כמה דברים על מנהגים ואלילים שונים, לא יותר מזה. שאלתי את רומבי מה מייחד את זימבאבווה לעומת מדינות אפריקאיות אחרות. אך הסתבר שהיא למדה בבי"ס בין-לאומי באנגלית ולא ממש היתה חלק מהחברה הכללית בזימבאבווה.

אט אט החלה מצטללת בראשי תובנה חדשה ונוראית: האוטופיה הקוסמופוליטית נוסח פרסומות הבֶּנֶטון שדימיתי כי מתרקמת לנגד עיני במעונות הסטודנטים היתה מבוססת על אשליה אופטית. העידן האוניברסלי החדש אכן מפגיש לראשונה אנשים מארצות ותרבויות שונות ורוקם מהם מארג חדש, אך אלו הם אנשים המייצגים מגזר אחד בלבד מחברותיהן השונות – האליטה הבורגנית המתוחכמת המנותקת ממסורתה המיוחדת. כמעט כל האנשים מסביבי שעזבו את מדינותיהם אל מרכזי הערים המערביות הגדולות באו משכבה מסוימת זו, הנושאת עיניה אל התרבות האוניברסלית החדשה אך מפנה גבה אל מורשתה הפרטיקולרית. מדובר באנשים בעלי השכלה כללית רחבה מאד, אך בורות גדולה באותה מידה לגבי תרבותם שלהם. אף אחד מהם אינו נטוע באמת בתרבותו הייחודית, אלא מלכתחילה רואה עצמו כאדם 'כללי' ונטול זהות. עם כל הגיוון השורר ביניהם למראית עין, עולם הערכים שלהם זהה: כמעט כולם חילונים, ליברלים ובעלי נטיה מובהקת לשמאל הפוליטי.

בעצם, הבנתי, יש כאן ביטוי נוסף של הבעיה הפוסט-מודרנית אותה עזר לי דיוויד הוקני לנסח: שבירת גבולות בלי שמירת גבולות קודם לכן. בבית הספר לאמנות ניסו לשבור את גבולות המוסכמות האומנותיות לפני שבכלל הקנו לנו אותם, ואילו כאן נשברו גבולות הלאום, הדת והתרבות לפני שמישהו בכלל חי בתוכם.

כיניתי זאת 'הפרדוקס הקוסמופוליטי': על מנת להיות אזרח העולם הגדול, המעניק מתרבותו הייחודית ומקבל מאחרות, עליך קודם כל להיות בן הכפר הקטן; אך האנשים התרים אחר אזרחות העולם הזו הם בדיוק אלו שמעולם לא השתייכו לכפריהם התרבותיים. העידן הפוסט-מודרני מאפשר לראשונה מפעל של הפריה הדדית בין אנשים מכל התרבויות, אך האנשים היחידים הלוקחים בו חלק הם אנשים פוסט-מודרניים המנותקים מתרבותם הייחודית. כתוצאה, התרבות האוניברסלית אינה יוצרת פסיפס רב-תרבותי ססגוני, אלא בדיוק להפך: משטח מונוכרומי שנוצר מליקוטם של אבנים דומות ממקומות שונים, ושהאופי שלו הוא בסופו של דבר, בהפוך על הפוך, מאד פרטיקולרי. במקום לאחד את כל השבטים ולצמצם את הפירוד, כל מה שהמפעל הקוסמופוליטי עשה הוא לייצר עוד שבט: שבט האוניברסליים.

התובנה הזו זעזעה אותי. התגובה הראשונה שהרגשתי היתה כעס ומרמור שמילאו את לבי ביחס לחבריי למעונות הסטודנטים. אלו מין שגרירים אתם של תרבויותיכם, רציתי לצעוק להם! לשם מה התקבצנו לכאן ממחוזותינו הרחוקים – כדי לחגוג יחד את מחיקת כל הזכרונות התרבותיים שלנו?! מה התוחלת במפגש הבין-תרבותי ההיסטורי שלנו אם אין ביכולתנו להעשיר ולהפרות זה את זה מתוך התרבויות השונות שלנו? במקום ועידת פסגה של מיטב המוחות יש לנו כאן ועידת בקעה של הבורים הגדולים ביותר בעולם. התביישו לכם!

* * *

לקח לי זמן לתפוס שאני לוקה בכל ההאשמות אותן אני מטיח בלבי באחרים. הדבר קרה כאשר ערב אחד ביקשה ממני ריצ'ה להסביר לה מהו התנ"ך. "מהו התנ"ך?", שאלתי אותה כלא-מאמין. "אינך יודעת מהו התנ"ך, כלום?!" "לא", היא השיבה בפשטות, יונקת עוד שאיפה מהסיגריה שלה. "יש לי רק שתי תמונות בראש: האחת של אוניה גדולה שחיות נכנסות אליה בזוגות, והשניה של שחקן הוליוודי ישן עם זקן, מחזיק שני לוחות אבן בידיו. אך איני יודעת מה הדברים האלו אומרים. תוכל להסביר לי קצת עליהם?"

אני לוקח נשימה עמוקה ומתחיל לספר לה על התנ"ך. מבראשית, כפשוטו. על בריאת העולם בששה ימים, על המבול ותיבת נח, על שלושת האבות וארבע האמהות, על שעבוד מצרים והיציאה משם, ועל מתן התורה בהר סיני. אני מופתע לגלות עד כמה אני זוכר מימי ביה"ס היסודי שלי. אך יותר מכך, אני מגלה למבוכתי עד כמה איני יודע. כל הסיפורים קטועים ופזורים בראשי, קרעי דפים על פני נהר חשוך. ניצוץ ראשון של הכרה ניצת בי: אני בדיוק כמו חבריי למעונות – ילד שמנת שגדל באליטה המנותקת של מדינתו, נטול שורשים ונטול זהות. בדיוק כמוהם אני משלה את עצמי שיצאתי לעולם הגדול, בעוד למעשה רק עברתי לחדר אחר בתוך הוילה הבורגנית בה ביליתי כל חיי.

כשאני שוכב במיטה בלילה אחרי השיחה עם ריצ'ה, אני מעיף מבט לספר התנ"ך מהצבא המונח בקצה מדף הקומיקס. אני צריך לחזור ולקרוא בו מתישהו, אני חושב לעצמי. אך כדרכן של מחשבות לילה מאוחרות אף זו חומקת מבין אצבעותי, פורחת מבעד לתריסי מחשבתי הנעצמים, ונשכחת.

19 comments

  1. אותה כתיבה משובחת לה התרגלנו לצפות.
    רק להעיר על חוסר העקביות המגדרי בפסקאות הפתיח לגבי המלה "פנים".
    ראויים הפרקים להתקבץ לספר.
    שאול

    אהבתי

    1. רק עכשיו נפל לי האסימון שבעצם בחודשים המשוגעים של תחילת תשנ"ה, כולל ההתנקשות ברבין, בכלל לא היית בארץ. איך בעצם חווית את כל האירועים האלה? אם בכלל היה לך קשר אליהם. אם לנסח את זה אחרת: בארץ קרו באותו זמן דברים קשים מאוד, שמן הסתם הקשו עליך לשכוח את המקור שלך, כמו שאתה מתאר שרצית לעשות. איך התמודדת עם זה?

      אהבתי

  2. יפה מאד כיף לקרוא שיש הרבה חומר ואז פוף נגמר הפרק ……. תכל'ס פרק עצוב ( לא כמו הקודם )

    אהבתי

  3. אני חושבת שהכתיבה שלך מדהימה וקולחת כיף לקרוא אותך,מדהים איך אתה זוכר את מספר החדר , אמיתי?

    אהבתי

  4. מה קורה ניר אחלה כתיבה מזדחלת להיכנס אחרי חצי שנה ולראות שנוספו 2 פרקים -:) , עושה רושם שיש כאן פצצה רוחנית שמעט אנשים נהנים ממנה כרגע אבל עתידה להתפשט ולפוץ על פני הארץ …….. יישר כח

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s