אל תוך הפלא, פרק 2: מן המים משיתהו

להלן הפרק השני מתוך הסדרה שאני מקווה להמשיך ולכתוב כאן, המגוללת את התחנות העיקריות בסיפור החזרה בתשובה שלי, מילדותי ועד היום.

פרק ב

מן המים משיתִהו


משיתהו – שְׁמִי תֹהוּ

(פירוש 'שפתי כהן' על שמות ב, י)

קָראו לי נילוּס, כמו היאור במצרים. לאורך כל שנות הגן הייתי בטוח שזהו שמי האמיתי, שכן כך כינו אותי כולם כל הזמן (חוץ מבניהם הקטנים של זוג חברים של הורי, שהתבלבלו וקראו לי 'אוקיינוס'…). היה זה רק בסביבות כתה א' שהתברר לי שנילוס אינו אלא שם חיבה שהוצמד לי, וששמי האמיתי הוא ניל. "קוראים לי ניל", אהבתי להסביר, "אבל נילוס זה שם הקיצור שלי"!

ניל, כך הוסבר לי, הוא שמו של צמח. הוא מופיע במילון אבן שושן, מה שמוכיח שהוא בעברית. מצמח הניל מפיקים את הצבע הכחול אינדיגו, הכחול הכהה ביותר בצבעי הקשת. באנציקלופדיה לילדים ראו את הקשת, והייתי מסתכל בסיפוק על רצועת צבע האינדיגו שנחה בקצהה. מרגע שהבנתי זאת אהבתי מאד את הצבע הכחול, ובכל אימת שיכולתי לבחור את צבעו של דבר-מה, בחרתי כחול.

זמן מה אחרי שהבנתי ששמי הוא ניל, פצחתי במרד נגד השם נילוס. הכרזתי בפני בני משפחתי שאני לא מוכן שיקראו לי יותר בשם חיבה תינוקי זה, ושמעתה אני רק משיב אם קוראים לי ניל. משפחתי התייסרה ונאבקה בי, אך ללא הועיל. בזה אחר זה הם נשברו והחלו לקרוא לי בשם שביקשתי.

אינני זוכר אם היה זה לפני המרד או אחריו, אך ברגע מסוים התחוור לי שקורות שמי סבוכים עוד יותר. הורי אמנם רצו לקרוא לי בשם ניל מהרגע שנולדתי, אך בהתייעצות עם חברים במהלך שמונת הימים שבין הלידה לברית המילה הובעה התנגדות רבה לשם ניל, מכיוון שהוא 'שם גויי'. ברגע האחרון נכנעו הורי ללחץ החברתי, ובטקס הברית קראו לי בשם קרוב אך שונה: ניר. ברם, חייו של ניר היו קצרים ביותר. אמי התקשתה בהגיית השם, בעיקר עיצורו האחרון, וכל ניסיון שלה להאריכו לכדי שם חיבה דו-הברתי הוביל איכשהו לשם 'נירוֹן'. כינוי תינוקה החמוד בשמם של קיסרים מטורפים היה כנראה הקו האדום של אמי, ולכן היא פסקה שיגידו מה שיגידו, חוזרים לניל, אותו אפשר להאריך לכדי הכינוי החביב יותר 'נילוס'. זמן-מה מאוחר יותר הואיל אבי לכתת את רגליו למשרד הפנים ושינוי השם הפך לרשמי.

הגילוי שנקראתי בהתחלה ניר דוקא לא הוביל אותי למרד. על השינוי מניר לניל, ועל עמידתם של הורי בפרץ התנגדות חבריהם, שמחתי. ניל היה מיוחד יותר, מקורי יותר, מתבלט יותר. לו ידעתי אז כמה חשיבות עצמית מיותרת עתיד לגרום לי השם המתבלט הזה הייתי ודאי מחליט אחרת. לו ידעו הורי שבפרשת השבוע בו נולדתי, פרשת חֻקַת, נמצאת ההופעה היחידה של המלה 'ניר' בכל התורה ("ונירם אבד", כאשר 'ניר' פירושו שם מלכות), אולי גם הם היו מותירים אותו. אך החיים בנויים כך שלא נדע דברים אלה מראש אלא נגלה אותם בעצמנו. כאשר גיליתי אותם שנים רבות מאוחר יותר ערכתי את מרד השם השני שלי, ושבתי לשם ניר.

*   *   *

התגלית ששמי הוא ניל יצרה אצלי הזדהות גדולה עם האיש הראשון שהלך על הירח, ניל ארמסטרונג. שמותינו, כך הרגשתי, קושרים אותנו זה לזה, ולפיכך נועדתי גם אני להיות אסטרונאוט. מאותו רגע חדלו לעניין אותי דגמי 'לגו' המשטרה, מכבי האש או האבירים, וביקשתי שיקנו לי רק לגו חלל. הייתי משחק שעות ארוכות באסטרונאוטים הקטנים ומדמיין כיצד יום אחד אהיה גם אני אסטרונאוט המפליג בחלל החיצון.

להזדהות עם ניל ארמסטרונג הצטרפה ההתרגשות מסדרת "מסע בין כוכבים" ששודרה בטלויזיה מדי שבוע, ובעיקר חווית הצפיה בסרט "האימפריה מכה שנית", מסדרת "מלחמת הכוכבים", שעלה אז לאקרנים ואבי לקח אותי לראותו. מראה החלל זרוע הכוכבים ששב ונצפה בסרטים אלו מילא אותי פליאה והתרגשות, ולא היה בעיני חלום מסעיר יותר מאשר לצלול לתוך מרחב אינסופי זה ולהפליג בו.

אהבת החלל התרחבה לכדי אהבת כל דבר בעל גוון מדע בדיוני, ומאותו רגע ואילך, ולמשך שנים רבות מאוחר יותר, שתיתי בצמא כל סרט, ספר או קומיקס שהיו בו ארצות או יצורים דמיוניים. יצירות אלו מילאו את ראשי בחלומות אודות עולמות אחרים, וחלומי הגדול ביותר, שהותיר אותי ער בלילות והצית את לבי ודמיוני, היה למצוא שער סודי לעולם אחר.

מהתקופה אותה אני מנסה לסכם כעת, גיל הגן וכתה א', חקוקים בזכרוני שני דימויים עיקריים, שנשאבו משני סרטי מדע בדיוני שונים. הדימוי הראשון מוכר לרבים, והוא הותיר רושם חזק לא רק בי, אלא בדור שלם של ילדים שגדלו באותן שנים. כוונתי ל"כֹח" הרוחני המיסתורי של סרטי מלחמת הכוכבים, המאפשר למשתמשים בו להזיז חפצים באויר, לקרוא מחשבות ועוד. בשל מוכרותו של הדימוי לא אאריך בו. אציין רק שני דברים: ראשית, שכשאבי תירגם באוזני את הסרט בזמן הצפיה, הוא בחר לתרגם את המונח הכללי “the Force” לא כ"כח" אלא כ"כח רצון" – מינוח המשנה את משמעותו המקורית – וכך חשבתי עליו למשך כמה שנים; ושנית, שבעקבות הסרט האמנתי בכל מאודי באפשרותו של הרצון לשנות את פני המציאות. זכור לי היטב כיצד ניסיתי במשך דקות ארוכות למשוך לידי ממרחק קופסת סיגריות של הורי באמצעות אימוץ הרצון שלי. אני זוכר זאת משום שזו היתה זו הפעם הראשונה בחיי שניסיתי להפעיל את אחד מכחות הנפש שלי – כלומר, שהכרתי בעצם האפשרות להפעילם.

תמונת המדע הבדיוני השניה שנחקקה בזכרוני אז שונה מאד באופיה. היא הופיעה בסרט אנימציה צרפתי בשם "כוכב פרא", שלמרות היותו מצויר נועד למעשה למבוגרים. הסרט תיאר כוכב המאוכלס בענקים דמויי אדם, קרחים ובעלי גוון עור כחול, המאופיינים בתרבות קרה ושכלתנית המתבטאת בטכנולוגיה מתקדמת מצד אחד ובטקסי מדיטציה משונים מצד שני. בני האדם בכוכב זה, שהוגלו זה מכבר מכוכבם ושגודלם זעיר אל מול הענקים, משמשים כחיות מחמד עבור הענקים, המתעללים בהם להנאתם, או שמנסים לשרוד בטבע כפראים. זהו סרט בעל סגנון היפנוטי, המאופיין באוירה נוגה וקודרנית ורווי באכזריות ובעצב, בנוסף לעירום הרב שבו. הוא הראשון מבין סדרה ארוכה של סרטים שמילאו את חיי, ושבמבט לאחור אני נחרד ומתמלא צער על כך שהותר לי לצפות בהם.

הסצנה אודותיה אני מדבר הראתה את שבט פראי האדם צדים ציפור ענק מפלצתית. במחול ציד אימתני הם מכריעים אותה באמצעות חיצים הקשורים בחבלים, משספים את כנפיה ומפילים אותה חלל ארצה. האנשים צמאים ורעבים, ויעשו הכל כדי לשרוד. הם מיד מנקבים את צווארה של הציפור המתה, ממלאים את קערותיהם מקילוח הדם הפורץ ממנה, ושותים אותו. אחד האנשים נעמד תחת זרם הדם כדי להתקלח בו, ואז הסצנה מסתיימת והסרט עובר להמשך מסעם.

מה שטילטל אותי בתמונה זו היה המרחק שאנשים ילכו על מנת לשרוד. בבת אחת קלטתי – או חשבתי שקלטתי, באחד מאותם הבזקי הכרה הקודמים למלים וניסוחים – שגם אני, כמו האנשים בסרט, אילו אגיע למצב בו אני נאבק על קיומי, ודאי אאבד את צלם האנוש שלי ואהפוך לחיית טרף. במוחי הילדי נצרבה אז התפיסה, שחשבתי אותה לאמת מוחלטת, שהכח העז ביותר בקיום האנושי הוא הרצון החייתי לשרוד בכל מחיר. רוב הזמן דחף זה כבוש ועצור בנו, אולם במצבים קיצוניים הדוחפים אותנו לגבול חיינו, הוא מרים ראשו את המכוער ומזנק החוצה במלוא אכזריותו.

רק עכשיו מתחוור לי כמה מנוגדים שני הדימויים, הפוכים אפילו. הדימוי הראשון מבטא את הנשמה בנקודת השיא שלה; השני – את הגוף בנקודת השפל שלו.

*   *   *

בהשראת חיבתי לגולגולת שבביתינו קנו לי מודל פלסטיק של גוף האדם. המודל היה ניתן לפירוק, והייתי שב ומתרגל את פירוקו של הגוף האנושי לגורמיו ואז השבתם למקומם: קודם כל האברים הפנימיים, מעליהם העצמות, ולבסוף השרירים והעור. משחק זה הוביל לכך שידעתי לנקוב בשמותיהם של רוב האברים הפנימיים בגוף האדם – הריאות, הקיבה, הכבד, המעי הגס, המעי הדק – הרבה לפני שידעתי את שמותיהם של דברים בסיסיים הרבה יותר, כמו למשל שמות כל הירקות המצויים (עד היום אינני בטוח שאוכל לזהות בוודאות כרפס).

בהשראת מודל האנטומיה הייתי יושב ומצייר ציורים המתארים את שלבי העיכול או את מערכת הנשימה. מאד אהבתי לצייר, וכאשר השתעממתי מציור אנשים, בתים ופרחים, פניתי לתיאור אברי גוף האדם. ידעתי ככל הנראה שמדובר בתחביב חריג, שכן הקפדתי להסתירו בגן ולצייר רק ציורים 'קונבנציונליים' שיסברו את עיני הגננת. אך ביני לבין עצמי מצאתי הרבה יותר ענין בחקר פעילותו הפנימית של גוף האדם מאשר בדמותו החיצונית.

במבט לאחור אני מבין כעת שמתח זה בין הציורים שעניינו אותי לבין מה שציירתי כדי למצוא חן, קיפל בתוכו את כל 'קריירת' הציור שנועדה להיות מרכזית בהמשך חיי: ציירתי כי הייתי טוב בזה וכי ציפו ממני לעשות זאת; אולם בתוכי פנימה הציור עצמו לא כל-כך עניין אותי, כמו האפשרות להשתמש בו ככלי המחשה למבנים ותהליכים סמויים מן העין, החשובים ממנו לאין ערוך. רוב חיי גברה הנטיה לציור החיצוני על הענין ברובד הפנימי, אולם בראשית דרכם, וכעת שוב, היה הוא העיקר.

*   *   *

הלכתי לגן לאמהות עובדות של נעמ"ת, שהסתיים בשעה ארבע אחר הצהריים. בשעות הצהריים היו הגננות פותחות מיטות מתקפלות כתומות וכל הילדים נדרשו להכנס אליהן לשנת צהריים. זכור לי שאף פעם לא הייתי ישן בשעות אלו, אלא רק שוכב במיטות בשקט, מחכה וחושב.

מדי יום ששי היו הגננות עורכות טקס קבלת שבת בגן. אצלנו בבית לא היה כל אזכור של שבת, כך שכל פרטי הטקס – הדלקת הנרות, השירים, סיפורי התורה – היו מזוהים עבורי עם הגן בלבד. אולם אט אט, מסיפורי הגננות ומהערות של ילדים אחרים, הצלחתי לשחזר את העובדה שטקס קבלת השבת הוא דבר המתרחש גם בבתי אנשים, ויתרה מכך, שמקיימים אותו מזה דורות רבים, מאז העבר הרחוק. אפילו הצלחתי להבין שפעם היו כולם עושים אותו, ורק היום יש בתים כמו שלי בהם לא מציינים אותו. אני חושב שהיתה זו הפעם הראשונה בה התנוצצה בי ההכרה שיש בכלל עבר למציאות הסובבת אותי, שהעולם כפי שהוא עכשיו צמח מתוך עולם עתיק יותר, ושיש קשר רציף ביניהם.

ההכרה שטקס קבלת השבת היפה והחגיגי מהגן מקומו גם בבתים עוררה בי התרגשות רבה. מיד בשובי הביתה הבעתי באוזני אמי את הבקשה שנעשה טקס קבלת שבת גם בביתינו. אמי עוותה קלות את פניה בהפתעה. "קבלת שבת? מה פתאום?" "כן, אמא, בבקשה, אני ממש רוצה שנעשה בבית קבלת שבת כמו בגן! את מסכימה?" אמא התפתלה קלות אך לבסוף התרצתה, ממלמלת לעצמה, "אני צריכה להזכר מה בדיוק אמא שלי היתה עושה…" (הוכחה נוספת שפעם כולם היו עושים זאת).

כל ההכנות אורגנו לכבודי, ובהגיע יום ששי אחרי הצהרים ניצבתי כולי נרגש ליד השולחן במטבח, נושא עיני אל אמי. לפחות אחת משתי אחיותי הגדולות נכחה אף היא במעמד, אך ניצבה במרחק מה, נשענת על הקיר. אבי בחר שלא להגיע כלל. אמי לעומת זאת 'הידרה' אף מעבר למנהג הגננות בגן וקשרה סוג של צעיף לראשה בתור מטפחת. לאחר מכן היא הדליקה שני נרות בפמוטים, הניעה ידיה במין נפנוף מעורפל, כסתה בהן את עיניה ובמאמץ מסוים אמרה את הברכה. לאחר מכן גלתה שוב את עיניה ואז הביטה בי במבט חצי מתנצל, ואמרה: "טוב, זהו זה. זה הכל". ניסיתי להתעקש שבגן עושים עוד דברים, אך אמי הסבירה שזה כל מה שהיא מכירה ויודעת.

אני זוכר רגע זה בחדות רבה. היכן עמדתי, היכן ניצבה אמי, כיצד אחותי השקיפה על כל המעמד בגבות מורמות, כלא מבינה ומחכה שיסתיים כבר. אך יותר מכל אני זוכר מה שהרגשתי באותו רגע. שתי הבנות עזות הצטללו בראשי בעת ובעונה אחת: הראשונה, שמעמד טקסי זה – בו זרם החיים בבית נעצר לפתע מלכת ומפנה מקום לפעולה מיוחדת ומלאת הוד – מרגש אותי עד עמקי נשמתי, והלוואי יחזור על עצמו כל שבוע; והשניה, שמסיבות שאינן ידועות לי קיומו של הטקס מסב למשפחתי אי-נחת כה גדול, הינו כה מאולץ ומאומץ עבורם, שלא יעלה על הדעת שאבקשו פעם שניה. זכיתי, כך הבנתי, במתנה חד פעמית שלא תחזור על עצמה, ועלי לשמוח בחלקי.

מעמד קבלת השבת המאולתר במטבח ביתינו אכן היה אירוע ייחודי. איש לא הזכיר אותו אחריו, אני לא העזתי כאמור לבקשו שנית, ולא עבר זמן רב בטרם שֶטֶף החיים הבלתי-פוסק כיסה אותו והשכיחו מלב.

13 comments

  1. "היתה זו הפעם הראשונה בה התנוצצה בי ההכרה שיש בכלל עבר למציאות הסובבת אותי, שהעולם כפי שהוא עכשיו צמח מתוך עולם עתיק יותר, ושיש קשר רציף ביניהם."
    זה מדהים!
    האם העולם החילוני המשכיל שצמחת בו לא מנסה להעניק תודעה של רצף היסטורי?

    אהבתי

    1. לא צריך להגזים. מעניקים תודעה של רצף היסטורי באמצעות הנרטיב הציוני (היינו בגלות, עלינו לארץ והקמנו מדינה…), וכן במישור אוניברסלי יש התייחסות לקידמה של האנושות למודרניות (או לפחות של תרבות המערב) וכן התייחסות לאבולוציה, שגם יוצרת רצף היסטורי. אבל באלו אין רציפות של מנהגים הנמשכת להווה, הם רק סיפור רקע להווה. בכל אופן, מה שאני כתבתי הוא מנקודת מבט של ילד בן 5, שעוד לא ספג שום דבר מכך. בשבילי באותו גיל, מכיוון שלא היו שום מנהגים ומסורות בבית, המפגש הראשון עם העבר היה בטקסי הקבלת שבת בגן.

      אהבתי

  2. כתיבה יפה ומעניינת. אך מכיון שהחברים מכירים אותי בתור ביקורתי למה לקלקל, אני חייב לציין שיש תחושה שההווה משכתב קצת את העבר. מה שנקרא בלשון הרחוב כתיבה מגמתית. יפה מעניינת אך מגמתית מדי, חרדית (ומתנשאת) מדי.
    זה לא אומר שאני לא אעקוב אחרי הבלוג.
    כמובן שההערה לא חייבת להיות מוצגת באתר.
    חבל לי שאף פעם לא יצא לנו לדבר וזה הדיבור הראשון אבל אני אשתדל לתקן את זה בהמשך. זה רק מאהבת החברים, שאני לא אקלקל להם פה עם דברי שבח :-).

    אהבתי

    1. שלום, אלרום ונעים להכיר.
      אני מאד משתדל שההווה לא ישכתב את העבר, אבל כמובן שכתיבת העבר נעשית מתוך ההווה וזה משפיע. לא ניתן – ולכן לדעתי גם לא צריך – לנסות לנטרל את זה בכח. איפה ראית סימנים לכתיבה חרדית ומתנשאת?
      בלי קשר, אולי תנסה פעם בכל זאת להפתיע את החברים ותבדוק מה יקרה. סתם בשביל הניסוי. שיהיה כל טוב!

      אהבתי

  3. אבל ניר, גם אתה עשית דרך עצומה כדי לשרוד. אולי היא נדמית קרובה עד מאד, בשל נחיצותה הכה ברורה מאליה – אך היא רחוקה, רחוקה מרחק אות אחת ועולם מניל ההוא, לניר הזה. אותם אנשים אשר נאבקו על קיומם – לא הגיעו לשפלות הגוף, אלא לשפלות הנפש. אני מאמין שבסרט הזה רצו להראות את הסכנה הגלומה בנחיצות, בצורך לשרוד. כמובן שאתה עשית דרך אחרת: התעצמות של הנפש. אבל גם אתה רצית לשרוד. אתה מתאר עצב וחרטה על כך שראית וחווית דברים בילדותך, ובה בעת מספר על בניה מן העבר. אל תתחרט. אני זוכר היטב את המאבק הפנימי שלך. אולי זה יפתיע, אבל ראיתי מן הצד: התשוקה להיות חלק מתוך משהו שאינך מאמין בו, רק כדי להיות חלק מתוך משהו בכלל. המאבק הזה נמצא בטקס קבלת השבת שתיארת, אבל לא רק בכך שיש פער עצום בין ההוד שמצאת בו לבין האי-נחת של משפחתך; אלא גם בפער שבין היכולת שלך למצוא בזה הוד, למרות אי-הנחת הזה.
    אין נקודה ממשית לדברי, בעצם. רק לומר שהייתי, וראיתי, גם אז.

    אהבתי

  4. שלום ניר
    שתי הרשומות הגוללות את סיפורך של מאוד מאוד נוגעות לליבי. נראה לי שיש לי ולקוראים נוספים לקבל הרבה מהמשך הסיפור….אשמח לשמוע עוד.

    חודש טוב
    הלל

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s