קחו את זה עם גרגר מלח: איך המדע מטהר את האמונה

מה עוד ניתן לומר על נושא הדת והמדע? משל בספר הזוהר מספק מקום מפתיע למדע בחיק האמונה, ואפילו לחלק הכי 'קשה לעיכול' שלו – הספקנות והכפירה.

נקודה למחשבה 23#: ויקרא

דת ומדע: נדמה שמלחמה נצחית ניטשת ביניהם, ואין שום סיכוי לברית שלום.

בספר הזוהר מופיע משל מרתק על דת ומדע, שיכול להעניק לנו תקווה. הזוהר ממשיל את כללות החכמה האלוקית המקורית למים כפי שהיו ביום הראשון של בריאת העולם: משהו אחד ושלם, ללא התחלה וללא סוף, המכסה את כל פני האדמה ושרוח אלוקים מרחפת על פניו.

אך כל זה רק במקור, בשורש. במציאות שלנו כאן, כפי שביום השני (היום בו נבראה המחלוקת) נחצו המים ל"מים שמעל הרקיע" ול"מים שמתחת לרקיע", כך גם החכמה האלוקית נחצתה לשניים:

1. חצייה האחד מופיע בעולמנו 'מלמעלה', בצורת 'גשם' של נבואה והשראה – כאלו הם הנבואות שיצרו את התנ"ך, רוח הקודש שהייתה לחז"ל, וכל שאר ההתגלויות האלוקיות היורדות ונחות על האדם.
2. חצייה השני מופיע 'מלמטה', מתוך מעיינות העיון האנושי השכלי בטבע ובעולם – כזהו המדע האנושי, מפעל המחקר הכביר באמצעותו התחלנו לפצח את חוקי הטבע ולרתום אותם לשירותנו.  

אם נזכה לחבר מחדש את המים העליונים של האמונה עם המים התחתונים של המדע, נזכה להתגשמות הפסוק "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט) – שתי החכמות תתלכדנה ותשחזרנה את החכמה האלוקית המקורית השלמה.

דמעות של מדענים

זה נשמע מאד יפה, אך לכאורה רוב אנשי המדע כלל לא מעוניינים באיחוד כזה. הם רוצים חכמה שהיא רק רציונלית ואמפירית, בלי אמונה ובלי מיסטיקה. אך לפי המדרש, יש פער בין מה שהמדע מצהיר לבין מה שהוא מרגיש.

המדרש מתאר שכאשר המים התחתונים הופרדו מהעליונים, הם החלו בוכים ואומרים שהם מתגעגעים לה'. בשלב מסוים, המרירות שלהם הפכה למרי – הם החלו למרוד, ובכעסם איימו להציף ולהטביע את כל העולם. ה' עצר אותם והעמיד אותם במקומם, אך מצד שני כתוב שהוא גם ראה שהמרד שלהם לא נבע מרוע אלא מצער, ולכן העניק להם פיצויים – שילב אותם בתוך עבודת המקדש.  

באותו אופן, גם המדע המודרני מציג עצמו לעתים קרובות כמורד אמיץ בדת, הבא לחסל את האמונה הדתית, וכל מה שמזכיר אותה, ו'להטביע' את כל העולם בתמונת עולם לפיה יש רק טבע – חומר, אנרגיה וחוקים פיזיקליים – וכל תקווה או אמונה שיש משהו מעבר לכך הינן מופרכות מיסודן.

אך לפי המדרש, המדע הציני הוא בעומקו ביטוי של דמעה אחת גדולה: רגש של כאב, בדידות, יתמות ובעיקר רצון להתחבר מחדש – עם רוחניות, עם משמעות, עם השורש האלוקי של ההוויה. כשמסתכלים מתחת למעטה העוקצני של האתאיסטים ניתן לראות שבתוכם פנימה הם בעצם כמהים למישהו שיצליח לשכנע אותם שיש משהו מעבר לחומר ולחוקי הטבע.

מעצמת התפלה רוחנית

אחת המשמעויות של ה'בכי' הזה היא שהרבה מהתיאוריות המוצגות כ"ידע מדעי" מוחלט הן בעצם ערבוב של 'מים חיים', כלומר חכמה אלוקית אמיתית וטובה, עם 'מלחים' מרים, כלומר הנחות ותפיסות דוגמטיות השוללות מראש כל אמונה במשהו מעבר. לערבוביה הזו קוראים "מדענות" או "מדעיזם" (scientism) – תפיסת עולם שהיא בעצם מין 'דת חילונית' חדשה, המשתמשת בידע המדעי כדי לנגח את האמונה.

הכשל הלוגי המדלג ממדע למדעיזם נמצא בכל מקום: אם הצלחנו להסביר רבות מתופעות הטבע באמצעות חוקי פיזיקה – סימן שלכל התופעות יש הסבר פיזיקלי; אם לחלק מהתכונות של עולם החי יש הסבר אבולוציוני – סימן שכל החיים הם אך ורק תוצר של אבולוציה; אם תהליכים פיזיים במוח מולידים מצבים נפשיים מסוימים – סימן שהנפש בכללותה היא "תוצר" של המוח; וכן הלאה.  

משמעות הדבר היא שבכל פעם ששומעים שהמדע "יודע" או שהמדע "הוכיח" משהו, צריך לקחת את זה בערבון מוגבל. המדע יודע הרבה, אבל לא את הכול. הוא מסביר תופעות רבות, אך לא את כולן. את המדע יש להציב בהקשר הנכון: מדובר בכלי לחידוד והפרכה של סברות על העולם הפיזי, לא לכלי נבואי המעניק הצצה אל המטאפיזי.

בעצם, מה שאנחנו צריכים לעשות הוא דבר שאנו הישראלים מצטיינים בו: להתפיל את מי הים של המדע. אנחנו צריכים להוציא את המלחים הרעילים של המדעיזם ולהשאיר רק את המים החיים של הידע, שאותו אפשר ורצוי לחבר עם עולם האמונה והרוחניות. כפי שהפכנו למעצמת התפלה פיזית, כך אנו צריכים להפוך גם למעצמת התפלה רוחנית, ההופכת תיאוריות מדעיות 'רעילות' ל'מים מתוקים' של חכמה אלוקית.

ספקנות מטהרת

אבל הסיפור הוא יותר מעניין. זוכרים שאמרנו שה' שילב את המים התחתונים בעבודת המקדש כי זיהה שהם פעלו לא מרוע אלא מצער? ובכן, אחד מאופני השילוב הזה היה שימוש במלח בעבודת הקורבנות. הדבר מגיע לכדי מימוש בפרשתנו, בפסוק הגדוש בארבע כפיות מלח (ב, יג):

וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח

וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ

עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח.

לפי חז"ל, וגם רש"י מביא זאת על הפסוק, הביטוי "מלח ברית א־להיך" רומז להבטחת ה' למים התחתונים שהמלח שלהם ישולב בעבודת המקדש.

אבל רגע: האם לא אמרנו שהמלח הוא החלק השלילי של המדע, ההנחות האנטי-דתיות הדוגמטיות? אז זהו, שלא בדיוק. הכול שאלה של מינון והקשר. יותר מדי מלח באמת מעכיר את המים, אך כפי שהביטוי אומר, "גרגר של מלח" הינו ספקנות בריאה. במידה ובשימוש הנכונים גם 'מלח' הספקנות המדעית יכול לפעול בשירות האמונה.

כיצד, אתם שואלים? בטיהור תמונת העולם הדתית מאמונות תפלות, בזיכוך האמונה הדתית כך שתהיה מעודנת ו'פנימית' יותר. כאשר נותנים למדע לעצב את כללות תמונת העולם שלנו הוא יוצר תמונת עולם ללא בורא ואף ללא נשמה ורוחניות. מצד שני, אם איננו משתמשים במדע כלל אנו חוזרים לעולם גדוש ומלא בדמיונות – מאמונות מגושמות בשדים ורוחות בעלי נוכחות פיזית, דרך תיאוריות כוזבות על מבנה העולם, ועד לאמונה עיוורת בכל שיטה של רפואה אלטרנטיבית העטופה במילים יפות וקוסמות.

הנסיון מראה כי רבות מאמונות אלו אינן אמיתיות, גם אם יש בהן גרעין של אמת. כיצד ניתן לסנן את האמת מהשקר לגבי אמונות אלו? באמצעות הספקנות המדעית. רעיון רוחני או מיסטי כלשהו נשמע טוב? יופי, עכשיו בואו נבדוק אם הוא גם נכון. זה לא שחור לבן: רעיון יכול להיות נכון חלקית, נכון במובן רוחני כלשהו, או נכון רק בהקשר מסוים; אך כדי לגלות בדיוק עד כמה וכיצד הוא נכון עלינו להשתמש בגרגיר המלח של המדע.

המדען היהודי הנודע קארל סייגן תיאר את המדע כ"נר בעלטה" המגרש את "השדים" של האמונות התפלות. הביטוי האנגלי בו משתמש סייגן לתיאור השדים הוא demon, קרוב משפחה של המילה העברית דמיון. דימוי זה הולך מצוין עם מלח: כפי שהמלח סופח ומוציא מהבשר את הדם כך גם הספקנות מסוגלת לטהר את השכל מדמיונות שווא.

"על כל קרבנך תקריב מלח": הוסיפו לאמונה שלכם גרגר מלח של ספקנות – היא תהיה הרבה פחות תפֵלה והרבה יותר בעלת טעם.

לעילוי נשמת הילי בת רפאל