אל תוך הפלא, פרק 4: קץ הילדות

פרק רביעי בסיפור, המתגולל לאטו, של החזרה בתשובה שלי. פרק א | פרק ב | פרק ג

פרק ד

קץ הילדות

בשנות השמונים היה צלה הארוך של פטריית האטום פרוש על העולם. משני צדדיו של מסך הברזל התנהל מרוץ החימוש, ותרחישים על אודות מלחמת עולם שלישית בין ארצות הברית וברית המועצות מילאו את העתונים והמסכים.

מספר סרטים שראיתי בהיותי בסוף היסודי הטביעו בי בעוצמה את הפחד מהפצצה: הסרט הריאליסטי והמחריד "היום שאחרי", הסרט הסוריאליסטי והמצחיק – אך מחריד לא פחות – "ד"ר סטריינג'לאב", ויותר מכל סרט האנימציה העדין ושובר-הלב "כשהרוח נושבת". סרטים אלו היו שומרי הסף שקיבלו את פני בכניסה למועדון המבוגרים, וערכו לי טקס חניכה מטלטל. פיתחתי עניין עצום בפצצה, למדתי את תולדות פיתוחה, ובעיני רוחי הקרנתי שוב ושוב את דמותם של אנשי הירושימה ונגסקי באותו רגע בו בוהק של אלף שמשות מחק את עולמם ואותם.

קראתי משפט שאמר: הרגע המכריע ביותר בתולדות האנושות היה ה-6 באוגוסט 1945, שכן ביום זה נפתח עידן חדש בו האנושות מסוגלת להשמיד את עצמה. דמיינתי את כל בני האדם נכחדים במלחמה גרעינית, ואת החיים מתחילים מחדש מחיפושיות ומקקים. וכי למה זה לא אפשרי? מי ערב לנו שנשרוד יותר מהדינוזאורים?

הסיוט מפני הפצצה הגרעינית נחת הישר בלב החלום המתרקם בי על אודות מציאת אהבת חיי. האם אמות לפני שאזכה לממש אותה? בראשי הייתי רץ לבית הנערה שאהבתי בעת נשמעת אזעקת יום הדין – כי אין מה להפסיד, כי הכל תכף בוער וכלה – ושופך בפניה את כל אשר על לבי. אנחנו אוחזים זה בזו בזרועותינו כשאור של אלף שמשות מכלה אותנו.

* * *

לא היתה שאלה לאיזה תיכון אני הולך: בית הספר לאמנויות ע"ש תלמה ילין בגבעתיים, למגמת ציור. שתי אחיותי הגדולות למדו שם, סיפורים על בית הספר ובוגריו המפורסמים מילאו את הבית, ומאז שהייתי ילד היה ברור שאמשיך את המסורת המשפחתית ואלמד שם. בנוסף, עננת התהילה שאפפה את בית הספר החמיאה לדימוי העצמי שלי כנער מוכשר הנועד לגדולות. אכן, כה גדול היה בטחוני ששם מקומי ושאתקבל לשם, שכלל לא ניסיתי להתקבל למקום אחר.

אכן התקבלתי, אך המעבר לתלמה ילין פעל כחרב פיפיות על הגאוה שלי. מצד אחד הוא העצים אותה: הנה מצאתי עוד אנשים שכמוני מרגישים שהארץ 'קטנה עליהם', והרואים עצמם כאנשי העולם הגדול. מצד שני, האגו שלי ספג כעת סוף סוף מכה ראשונה: מעתה לא הייתי עוד ה"צייר של הכיתה", אלא אחד מני עשרות תלמידים שכל אחד מהם היה הצייר של הכתה בבית הספר ממנו הגיע, וחלקם הגדול מוכשרים יותר ממני. אף מעמדי המיוחד כמי שפטור משיעורי האנגלית נלקח ממני באחת, ולראשונה בחיי מצאתי עצמי תלמיד מן המנין, הנאלץ להתמודד כאחד האדם עם נטל לימודי הדקדוק באנגלית.

האוירה בתיכון לאמנויות דומה לתיכון רגיל, ושונה. בינות מקצועות החובה משובצות שעות רבות המוקדשות ללימודי האמנות השונים, ורוח היצירה מורגשת בכל מקום: המסדרונות מלאים ציורים ופסלים, מופעים וקונצרטים מקשטים את מעגל השנה, מוזיקה בוקעת מן החדרים, תלמידי המשחק מתאמנים על דמויות ועושים ג'אגלינג בהפסקות, ה"ציורניקים" מסתובבים מוכתמי חימר ואקריליק, וה"מחולניקיות" מרחפות במסדרונות בגו זקוף וכפות רגליים פשוטות לצדדים. היה זה חלומם של בני נוער רבים שגדלו על סדרת "תהילה" בטלויזיה, ואנו חיינו אותו, למראית עין לפחות.

העיסוק האינטנסיבי באמנות מילא אותי חדוות יצירה, אך חיש קל הוביל לתסכול. החל מכיתה י' כבר ציפו מאתנו להתחיל לפתח סגנון ואמירה ייחודיים משל עצמנו, ונמצאתי אובד עצות נוכח כך. חרף כל מאמציי, לא הצלחתי להפיק משהו מקורי תחת ידיי. אכן, יש משהו פרדוקסלי בנסיון המודע להיות מקורי: ככל שאתה יותר מתאמץ בכיוון, כן אופייך המיוחד, הניתן לגילוי באופן טבעי ורפוי בלבד (אם בכלל ניתן לדבר על אופי מגובש בגילאים אלו), חומק מבין אצבעותיך, וכל שיוצא מהן הוא גבב קלישאות.

להרגשת הבלבול תרמו גם לימודי תולדות האמנות. משיקולים לא ברורים, במחצית הראשונה של כתה ט' עסקנו באמנות מצרים העתיקה, ואילו במחצית השניה באמנות המאה העשרים. בן לילה קפצנו מחברה שעולמה מובנה ומלוכד מאד, גם אם רחוק מאתנו, לעולם קרוב אלינו מאד, אך שכולו עומד בסימן פירוק מודע של המבנים כולם. הפירמידות שלמרומן טיפסנו ביגיעה במחציתה הראשונה של השנה התפוררו ונמסו תחת רגלינו במחצית השניה, ניגרות לתוך המשתנה המתריסה של מרסל דושאן. ציורי החרטומים נגרסו והודבקו מחדש כיצירות הפלקט והקומיקס של וורהול וליכטנשטיין. עולם נברא, עולם נחרב, ואנו נותרנו אילמים בלב עיי החורבות מבלי להבין מה התרחש.

אולי בשל דברים אלו מצאנו עצמנו, בני כיתתי ואני, עסוקים באופן כפייתי כמעט בציור צילומי הילדות שלנו. בזה אחר זה נברנו באלבומי המשפחה, שלינו צילומים ישנים וציירנו אותם בסגנונות שונים. בצר לנו כי איננו מצליחים לחלץ מתוכנו אמירה ייחודית מוצקה, מסוחררים מהבקשה לדעת מה דעתנו על העולם בטרם הבנו אפילו את עצמנו, נאחזנו במזח היחידי בו הרגשנו שיש ודאות ויציבות: העבר שלנו.

* * *

אנו מודעים באופן חלקי מאד להנחות היסוד המניעות אותנו. הן ניצבות ברקע חיינו, כמו שלטים ישנים שהפכו לחלק מהנוף ואיננו קוראים יותר מה כתוב עליהם. אחת מהנחות היסוד המודעות-למחצה הללו שניצבו ברקע חיינו בתיכון היתה, שבתור אנשים העוסקים באמנות, אנו ניצבים למעלה מחוקי החברה והמוסר המקובלים. איש לא אמר זאת מפורשות, אך איש לא היה צריך. זה היה מובן מאליו: אנו אמנים, וככאלה ניצבים בקודקוד פירמידת התרבות, מעל כל האחרים. דבר זה מתיר לנו – אכן, מחייב אותנו – לומר ולעשות דברים שבעיני האנשים הרגילים נחשבים למגונים או פסולים. אם כבר, אנו צריכים להוביל את האנשים הרגילים, וזה שאין הם מבינים אותנו זה משום שאנו avant-garde – "אוונגרד", הולכים לפני המחנה, במרחק רב מההמון.

תחושת הפטור מאמות המידה המוסריות המקובלות התבטאה בראש ובראשונה בתפיסה לפיה אין דבר שאסור לעסוק בו באמנות. אין טאבו מקודש מדי, אין רגש בזוי מדי, אין דימוי מגונה מדי מכדי שיוכל לשמש חומר גלם ליצירה. האמנות היא מעל הכל, שמש בוהקת בלב השמים, שהמרחב כולו – הרגשי, החברתי, המוסרי – צריך להתעקם סביבו. המלה "קדוש" לא היתה שגורה על פינו, אך אילו היתה, היינו בודאי אומרים שהאמנות היא קדושה. היינו שבויים לחלוטין בסיסמא שטבעו האמנים המודרניים הראשונים: “L’art pour l’art” – אמנות לשם אמנות. אלא שעבורם היתה סיסמא זו השמיים החדשים שהם הניפו תחת שמי האמונה והדת שזה מכבר קרסו בעיניהם; עבורנו היא היתה הקרקע המובנת מאליה עליה צעדנו מבלי משים.

החירות המוסרית שהרגשנו שאנו זכאים לה חרגה הרבה מעבר לתחום האמנות, אל חיינו עצמם. מכיוון שהערכים כולם אינם אלא מוסכמות – תקפות במקום וזמן מסוימים ובלתי-תקפות באחרים – הרי שבמידה מסוימת, בקצה קו המחשבה, אנו פטורים מכולם, וחופשיים לסלול את דרכנו לפי מה שנראה או מרגיש נכון בכל רגע. עצם ניהולו של שיח מוסרי העושה שימוש במונחים כמו "מותר", "אסור" או "חובה", היה זר לנו. חיים, זורמים, מרגישים, יוצרים. אין נכון או לא נכון, ישנו פשוט מה שישנו.

כך למשל היתה יכולה ידידה קרובה שלי לנהל רומן עם גבר נשוי מבלי להרגיש כי היא עושה דבר פסול. המורה הנערץ שלנו לאמנות, אמן מוכר ונחשב עד היום, שסגדנו לכל מלה שיצא מפיו, היה יכול לקטוף לו מדי שנה תלמידה, ותוך ניצול חסר בושה של מעמדו בעיניה לנהל עמה רומן. לאחר שעזבנו את הלימודים גילינו שהוא לא היה יחידי. תופעות כגון אלו היו ידועות לכל, אך לאחר טלטלת ההפתעה הראשונה התקבלו כנורמליות. איש לא העלה על דעתו לנסות ולפעול נגדן, ובטח שלא להגיש עליהן תלונות. ככה זה.

* * *

דוגמא טובה להרגשת עליונותנו ביחס למוסכמות החברתיות היתה שגרת ציורי ה"מודליסטיות" – דוגמניות בעירום מלא (כמעט לחלוטין תמיד היו אלו נשים). הדבר מקובל בבתי ספר לאמנות בכל העולם: הדוגמנית מתפשטת, יושבת במרכז החדר, וכל התלמידים עומדים או יושבים סביבה, מול כני הציור, ומציירים אותה. לפעמים מדובר בסשן אחד ארוך, ולפעמים בסדרה של ציורים קצרים, בה הדוגמנית מחליפה תנוחה כל כמה רגעים. הדוגמניות מיודדות עם התלמידים ומפטפטות אתן בהפסקות. הדבר הינו חלק בלתי נפרד משגרת החיים בלימודי האמנות.

מנהל בית הספר באותם שנים, אדם שבאופן מעורר תמיהה חבש כיפה סרוגה, היה מצקצק בלשונו מול ציורי העירום במסדרון, ותוהה בקול רם מדוע לא יכולות הדוגמניות ללבוש לפחות תחתונים? היינו לועגים לשמרנותו המיושנת ומסבירים לו בידענות מעושה שצייר צריך להכיר את האנטומיה של גוף האדם, ולשם כך עליו לצייר אותו עירום. אך ביני לבין עצמי פקפקתי בתירוץ זה: הרי על מנת להכיר את מבנה גוף האדם צריך גם ללמוד באופן שיטתי את המבנה האנטומי של השלד והשרירים, כפי שעשו בבתי ספר הקלאסיים לאמנות, וכמובן להכיר את הגוף הגברי והנשי גם יחד, לא רק הנשי, ואנו לא קיימנו שני תנאים אלו.

מחשבות אלו היו צצות מדי פעם ומזמזמות בי, אך לאחר זמן מועט הייתי מנער ראשי מהן. שכן, בסופו של דבר, מאד שמחתי על ההזדמנות לצייר עירום. חשתי כיצד הדבר מציב אותי ברצף היסטורי אחד עם ציירי הרנסנס ועם יוון העתיקה, שלתרבותם רציתי כל-כך להשתייך. בנוסף, זה הזין את תחושת העליונות שלי ביחס לשאר החברה, השמרנית מטבעה. השתייכותי לקבוצה החותרת תחת מוסכמות החברה הכללית אישרה את מעמדי כבן אליטה הנישאת מעליה. ואכן, כשהייתי מספר לחבריי מבתי הספר התיכון האחרים, כלאחר יד, אודות שגרת ציור העירום הנהוגה אצלנו, נמלאו פניהם תמהיל של חרדה, קנאה והערצה, שנעמה לי מאד.

החוק הרשמי בבית הספר היה שציור דוגמניות העירום מתחיל רק בכתה י'. אך בפועל, כבר תלמידי כתה ט' היו נחשפים לכך ב"מחנה האמנות" שהתקיים באביב – שהות של ארבעה ימים באכסניית נוער כלשהי שהוקדשו כולם לציור. שם, הרחק מהמנהלה והמזכירות, חוקי תקנון בית הספר לא נאכפו, ותלמידי כל השכבות השתתפו בציורי העירום.

כך יצא, שבהיותי בן פחות מ-15, מצאתי עצמי לראשונה במחיצת אשה עירומה, במרחק פסע ממנה, אך בהקשר מנותק לחלוטין מאהבה, זוגיות או אינטימיות. באופן טבעי, באותו גיל כבר הספקתי לטפח בדמיוני מספר השערות ותקוות אודות המפגש הראשון שיהיה לי, בבוא העת, עם הגוף הנשי; אך כסרט צילום הנחרך בהחשפו לאור, התפוגגו כל אלו באחת כאשר, בתנועה מהירה ועניינית, הסירה מעליה הדוגמנית המנוסה את חלוקה והתיישבה על הבימה.

הסתכלתי סביבי על תלמידי הכתות הגדולות יותר. ללא שיהוי החלו ידי כולם לרצד על גליונות הדפים שעל ברכיהם, מעתיקים עיניהם לסירוגין מהדף לדוגמנית ובחזרה. האולם התמלא ברחש מחול העפרון והמכחול על הנייר, איש לא דיבר. בלעתי את רוקי והזדרזתי להצטרף לציבור הרושמים, עושה כמיטב יכולתי לעטות ארשת בוגרת וקרת-רוח כשלהם. ניסיתי לכבוש בקרבי את המחשבה שטרטרה בי כתקליט שבור, "אני לא מאמין שאני רואה אשה ערומה, אני לא מאמין שאני רואה אשה ערומה…" אך להפתעתי, מקו לקו, מדקה לדקה, הלכה המחשבה ונחלשה, עד שגוועה. ביום השני כבר לא היה ניתן להבדיל ביני לבין התלמידים הותיקים, וכמוהם הבטתי לעירום בעינים מבלי להניד עפעף. רק בתוכי פנימה, בהחבא מעיני כל, חשתי כיצד דבר-מה צונח בקרבי ואובד.

7 comments

  1. תודה על הכתיבה המעניינת כתמיד.
    שאלה: האם זיהית גם אצל אחרים סביבך את הרצון הבוער לברוח מיהדות ומישראליות? האם המשלחת שלכם הייתה קטנה במיוחד בגלל שזה לא עניין כל כך חבר'ה שם, כי זה היה יהודי מדי?

    אהבתי

  2. כתבת בצורה מאוד מעניינת ויפה.
    נראה לי שאפשר לראות את הדברים מכמה נקודות מבט –
    אני מתכוון שאתה מציג את המקום שלמדת בו (ובעצם את התפישה שבבסיסו) כמשהו תלוש לחלוטין משורשים, שאין לו ממה לינוק חיים ושעסוק רק בלפרק ערכים ומוסכמות ושלא מביא שום דבר במקום ולכן מפצה על זה בכך שרואה את עצמו נעלה על אחרים ולא שבוי בתפישות חברתיות שגויות והוא מעליהם. מעין ניהיליזם אליטיסטי. החיות באה משבירת ערכים ולא כתוצאה ממשהו חיובי שמחובר לשורשים ולכן יש תמיד מצב של חוסר נחת ושל צורך ללכת יותר ויותר על הקצה ויחד עם זה יש דרישה למקוריות אבל אין לה גם ממה לשאוב אז היא שואבת מלהיות אוונטגרדית ושוברת מוסכמות ובעיקר מההחצנה.

    אפשר להסתכל על פירוק המשמעות והערכים כדבר שתולש את האדם משורשים אך אפשר לראות בזה גם את הדרך אל האומנות ואל חיים אותנטיים, האדם מפרק את ההיאחזות בערכים ובאמיתות בתהליך כואב, אך לבסוף הוא מקבל כוח פנימי של יצירה והוא כמו אל או ילד שמשחק בכל המוסכמות ופורץ אותם ויוצר משמעויות חדשות (כמו שבירת הלוחות הישנים אצל ניטשה), זוהי דרך מסוכנת אבל מי שעובר אותה באמת נהיה אדם חזק, רוחני שמוצא שורשים בכל ויש לכך דוגמאות רבות בהיסטוריה (כמו יונה וולך, פיקאסו, סארטר, ניטשה ועוד הרבה אישים). בהחלט הייתי מעדיף ללמוד בבית ספר בוהמי מהסוג הזה על פני האלטרנטיבות – בתי ספר רגילים ששם מורות דוחפות ערכים מזויפים והכל מתנהל במסגרות חברתיות קשוחות ומרובעות והחזק שורד ויוצרים שם עדרים או בבית ספר דתי/ישיבה שבה מחנכים בצורה דוגמטית ואין חופש ואין בנות כך שאין אפשרות להכיר את בנות המין היפה.

    אחי גם כן למד במוסד דומה (פנימיית מדעים ואמניות למצטיינים בירושלים), חלק מהחברים שלו במצב נפשי מאוד לא טוב אבל יש הרבה שעכשיו יוצרים מלאי חיים וחיות ושמחה.

    לגמרי מסכים איתך לגבי המקוריות, הדרישה היום למקוריות היא שטחית וגורמת לצביעות ולחוסר אותנטיות ולהחצנה של האמנות.

    לגבי המודל ערום – למדתי שנתיים ציור במקום שכל יום היה רק ציור מודל, זה לא רק חשוב בגלל ההמשך של מסורת הרמסאנס וכו' אלה פשוט כי גוף האדם הוא כל כך מורכב לציור וכל תנוחה חדשה היא שילוב חדש של אור וצל וזה פשוט האמצעי המתאים ביותר להשתפר בציור בלי קשר לאנטומיה או למסורת
    . מטעמי לימוד ציור.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s