הרהורי תשובה

כל שנה בתקופה הזו, באמצע הספירה ובין צפירה לצפירה, הוא מגיח והופך לאי גדול ושחור בלב חיינו: סלע המחלוקת הגדול ביותר שלנו, הציונות.

ספטמבר 1995. אני בן 21 וקצת, שיער של אחרי צבא גולש על אוזניי, ואת פני מעטרות משקפי קרן שחורות שקניתי שבוע קודם לכן בתל-אביב ושנראו לי מתאימות לסטודנט לאמנות לונדוני. גבי למזרח ואנוכי בלב מערב, בדרך ללמוד איור בבית ספר לאמנות במרכז לונדון.

בכ"ו שבט תשע"ד (27.1.14) התקיים בתל אביב יום עיון של ביה"ס לתורת הנפש בו אני מלמד, בנושא "אמונה ובחירה", ואני העברתי הרצאה בשם מה מסתתר בתוך

מצאתי בארונות חדרי הישן ארגזים שלמים מלאים מזכרות אישיות מכל השנים שקדמו לחזרה בתשובה שלי. מה עלי לעשות עמם? לשמור אותם כארכיונאי שאינו מסוגל להרפות מהעבר? אבל יש בהם תכנים ואנרגיות כל-כך בעייתיים שממש איני רוצה שימלאו את ביתי. לשרוף אותם במדורה גדולה ודרמטית? אבל מדובר בבשר החי של עברי, שהביא אותי למי שאני היום. סיפור של רבי נחמן מברסלב הציל אותי.

להלן נסיון לכתוב משהו בחרוזים. אבי ז"ל (עוד לא התרגלתי לשתי האותיות העצובות האלו שהתייצבו ליד שמו כמצבה) היה משורר ופזמונאי, והיה וירטואוז של כתיבת טורים במשקל ובחריזה. לי אין שום יומרה לכתוב בסגנון הזה, בטח לא ברמה שלו, אך כשלעתים רחוקות מאד באות אלי מחשבות המבקשות להכתב בצורת שיר, אני משתדל לחלוק להן כבוד כמיטב יכולתי.

ביום ששי לפני שבועיים, כמדי בוקר, ירד המטפל הנפאלי ראג'ו לחדר שבנינו עבור אבי בקומת הכניסה, ומצא אותו במיטתו ללא רוח חיים. לאחר יותר משבע

פרק חמישי בסיפור המתגולל לאטו של מסע החזרה בתשובה שלי.

בקורת על ספרו החדש של הרב יונתן זקס, "השותפות הגדולה: הדת, המדע והחיפוש אחר משמעות".